פעילויות אתגר ושטח חינוכיות וטיפוליות זוכות להערכה רבה בקרב אנשי רווחה וחינוך בארץ ובעולם בהקשר של נוער במצבי סיכון. מאז שנות ה-60 התפתח כר נרחב מאוד עם שפע של תוכניות, עמותות ופעילויות בכל תחום אתגר, לאורך כל ימות השנה. התפתחות זו משקפת הבנה גוברת כי הפחתת כמות ואיכות השימוש של שעות משחק, נופש ופנאי בטבע בכלל של ילדים ונוער שנגרמה מהמודרניזציה, הובילה לתופעות של ניתוק וניכור חברתי.
מחקרים מוקדמים כבר בשנות ה-60 הראו את יעילות התערבות האתגר עם נוער בסיכון ועבריינים, תוך ציון הפחתה בשיעור הרצידיביזם. כבר ב-1969 דווח כי תשעה חודשים לאחר ההתערבות רק 20% מהמתבגרים חזרו לפשע לעומת 34% בקבוצת הביקורת. מחקרים אלו הניחו את הבסיס להבנה המתפתחת של הפוטנציאל הטיפולי הגלום בשילוב בין טבע, אתגר גופני והתערבות טיפולית מובנית.
התערבות אתגר בטבע מציעה מספר מנגנונים ייחודיים לטיפול בנוער בסיכון. ראשית, דפוסים מוכרים אצל נוער בסיכון כמו עשייה, גישת פעולה וחשיבה קונקרטית, פיזיות ומוחשיות הן אלו שמקנות הצלחה בסדנאות "הישרדות" בטבע. הסביבה הטבעית מספקת הקשר שבו מיומנויות אלו, שלעיתים נתפסות כבעייתיות במסגרות חינוכיות מסורתיות, הופכות לנכסים בעלי ערך.
שנית, הטיפול בטבע תורם משמעותית לשיפור בהרגלי התזונה והחיזוק הפיזי והבריאותי. למוטיבים פיזיים אלו השפעה חיובית ישירה על מצבי רוח, הוצאת אגרסיות וחרדה. מחקרים עדכניים מאשרים שחשיפה לסביבות ירוקות מפחיתה באופן משמעותי רמות מתח ומשפרת רווחה פסיכולוגית. בנוסף, שהייה בטבע מאפשרת למשתתפים התנתקות זמנית מטכנולוגיות ומסכים, דבר שתורם להתמקדות רבה יותר בחוויה הטיפולית ובתהליכים בין-אישיים.
שלישית, השתתפות בפעילויות מאתגרות בטבע מספקת הזדמנויות לחוויות הצלחה וביסוס תחושת מסוגלות עצמית. מחקר עדכני מישראל מצא כי השתתפות בטיפול בטבע הביאה לעלייה משמעותית באוטונומיה קוגניטיבית ובתחושת מסוגלות עצמית בקרב מתבגרים בסיכון. התוצאות הראו שהקבוצה שהשתתפה בהתערבות המלאה הראתה עלייה משמעותית באוטונומיה קוגניטיבית בהשוואה לקבוצת הביקורת, ודפוס זהה נמצא גם לגבי תחושת המסוגלות העצמית.
דימוי עצמי הוא יעד מוביל בהתערבויות עם נוער בכלל ונוער בסיכון בפרט. לסוגיות הדימוי העצמי קשר מיוחד בגיל ההתבגרות להישגים לימודיים, דיכאון, עבריינות, יכולת לקבל החלטות וחרדות. המחקרים מראים שהשתתפות בתוכניות טיפול בטבע מובילה לשיפור משמעותי בהערכה עצמית, בביטחון עצמי ובתפיסה העצמית. בנוסף, הטיפול בטבע תורם לפיתוח כישורי חיים חיוניים כמו יחסים בין-אישיים, תקשורת, שיתוף פעולה בקבוצה ופתרון בעיות.
מטא-אנליזה עדכנית שבדקה 197 מחקרים על תוכניות טיפול הרפתקני מצאה השפעה חיובית מתונה בטווח הקצר, כאשר ההשפעות החזקות ביותר נמצאו במדדים קליניים ובתפיסה העצמית. המחקר גם הראה שהתוכניות אפקטיביות במיוחד עבור נוער צעיר עד בוגרים צעירים, עם השפעות מתונות יותר לגילאי 9-17 והשפעות חזקות יותר לבני 18 ומעלה.
הצבת יעדים והערכתם מהווים מרכיב מרכזי בעבודת השטח, כפי שבא לידי ביטוי בכל עשייה בשטח הדורשת תכנון, עשייה והערכה להמשך. תהליך זה מלמד את המשתתפים חשיבות של תכנון קדימה, ביצוע מתוכנן והערכה רפלקטיבית להתקדמות עתידית. בנוסף, הפעילויות הפיזיות ממירות פאסיביות לאקטיביות באופן ברור, דבר שעוצמתו הולכת וגדלה עם השנים בטיפול בנוער.
מעבר ליעדים המיידיים, התוכניות מכוונות ליעדי ביניים הנוגעים בעיקר לפיתוח אישי וחברתי. תוכניות עדכניות מדגישות פיתוח של מיומנויות תקשורת, שיתוף פעולה, קבלת החלטות ופתרון בעיות. מחקרים מראים שהתוכניות מצליחות במיוחד בשיפור תפקוד רגשי והתנהגותי, עם השפעות חיוביות שנמשכות גם בטווח הארוך.
למרות הממצאים המעודדים, חשוב להכיר במגבלות ובאתגרים. ראשית, יש צורך במחקרים נוספים עם עיצובים מחקריים מבוקרים יותר, כולל קבוצות ביקורת ומעקב ארוך טווח. שנית, חשוב להתאים את התוכניות לצרכים הספציפיים של קבוצות שונות בנוער בסיכון, כגון נוער עם בעיות שימוש בסמים או נוער עם דיכאון. שלישית, יש להקפיד על תיאור מפורט של ההתערבויות והטיפולים הנלווים כדי לאפשר העתקה והרחבה של תוכניות מוצלחות.
בנוסף, מחקרים עדכניים מצביעים על חשיבות גישה אקולוגית המתייחסת להקשרים החברתיים והסביבתיים של הנוער, וכן על חשיבות שילוב של גישה מבוססת זכויות אדם שמונעת פרקטיקות שעלולות להזיק למשתתפים. גישה זו מדגישה את חשיבות ההשתתפות הוולונטרית, כיבוד האוטונומיה של המשתתפים והקפדה על נורמות בטיחות.