וולקם, חזרת הביתה.
המיטה רכה, הכרית מוכרת, הבית שקט, המזגן מקרר.
אבל השינה — לא באה. כשהיא כן באה , מתעוררים אחרי שעה וחצי , אולי עם לחות, אולי עם לב דופק, אולי עם תמונות שלא הזמנת.
ולפעמים פשוט שוכבים שעות ומחכים לבוקר....
אם זה נשמע מוכר — אתם לא לבד.
מחקר שבדק 223 חיילים אמריקאים בשירות פעיל עם PTSD מצא ש‑82% סבלו מאינסומניה קלינית ו‑79% עמדו בקריטריונים להפרעת סיוטים כבר בתחילת הטיפול. במחקר צרפתי (כן יש חיילין צרפתיים..) על 130 חיילים עם PTSD קרבי מציין כי - 97.6% דיווחו על הפרעות שינה משמעותיות ו‑84% סבלו מסיוטים טראומטיים.[1][2]
כדי להבין למה השינה שלך "שבורה," כדאי להכיר כמה מושגים:
אינסומניה (Insomnia) — קושי להירדם, התעוררויות חוזרות באמצע הלילה, או יקיצה מוקדמת מדי. מודדים אותה עם שאלון שנקרא ISI (Insomnia Severity Index): ציון מעל 15 מעיד על אינסומניה קלינית.
אצל לוחמים עם PTSD, הממוצע היה 18.65 — הרבה מעל הסף.[1]
סיוטים טראומטיים (Trauma‑Related Nightmares) — חלומות חיים ומפחידים שמשחזרים את הטראומה או נושאים תכנים דומים לה. הם שונים מסיוטים "רגילים" בכך שהם חוזרים שוב ושוב, מעוררים מהשינה, וגורמים לפחד מהלילה עצמו. במדגם לאומי של כ‑4,000 ותיקי צבא אמריקאים, 15% דיווחו על סיוטים טראומטיים לאורך חייהם ו‑6.4% בחודש האחרון.[3]
יעילות שינה (Sleep Efficiency) — היחס בין הזמן שאתה באמת ישן לבין הזמן שאתה שוכב במיטה. אצל אנשים בריאים היא בדרך כלל מעל 90%. אצל לוחמים עם PTSD — היא ירדה ל‑85.7% בלבד, לעומת 92.3% בקבוצת הבקרה.[2]
שינה מקוטעת (Sleep Fragmentation) — התעוררויות קצרות חוזרות שמפרקות את הרצף של השינה. אפילו אם אתה לא זוכר שהתעוררת, הגוף והמוח שלך "קפצו" ממצב שינה עמוקה למצב ערות — ושילמו על זה במחיר יקר.[2]
ישנוניות יומית (Excessive Daytime Sleepiness) — עייפות קיצונית במהלך היום, הרגשה של "עיניים נסגרות" באמצע פגישה, נהיגה, או ארוחה. 64% מהחיילים עם PTSD דיווחו על ישנוניות כזו.[1]
דום נשימה בשינה (Obstructive Sleep Apnea / OSA) — הפרעה שבה דרכי הנשימה נחסמות שוב ושוב בזמן השינה, גורמות ליקיצות קצרות ולירידה ברמת החמצן. 68% מהלוחמים עמדו בסף לחשד ל‑OSA — נתון מפתיע באוכלוסייה צעירה ושרירית. במחקר הצרפתי, 64% סווגו כבסיכון גבוה לפי שאלון ברלין.[2][1]
דום נשימה נמצא קשור לשירות - לטראומה, הורמונים של לחץ, לדוגמא, שנמצאים אצלך בשפע לאחר חוויות קרב, הם אלו שישמרו את מערכת הנשימה ב"הכן" ובעצם - יש פה הליך גופני שמחובר לשירות שלך. זהו נושא סופר מרכזי וסופר רלוונטי שאיכשהו חומק מטיפול.
טראומה–שינה–מצב רוח: הקשר בין שינה ל‑PTSD אינו "בעיה ← סימפטום," אלא מעגל שמזין את עצמו: טראומה → שינה הרוסה → מצב רוח ירוד → טראומה מתחזקת → שינה גרועה עוד יותר הנה הנתונים שמוכיחים את זה: הפרעות שינה לפני הטראומה מנבאות PTSD מחקרים מרמזים ששינה גרועה לפני ואחרי חשיפה קרבית מנבאה התפתחות PTSD — מה שאומר שהשינה לא רק תוצאה של הטראומה, אלא גם חלק מהפגיעות אליה.[1][2]
גם אחרי טיפול מוצלח, השינה נשארת שבורה: במחקר על לוחמים שעברו 12 מפגשי CPT (טיפול קוגניטיבי‑פרוססואלי), אמנם חלה ירידה מובהקת באינסומניה וסיוטים, אבל רוב החיילים נשארו מעל הסף הקליני גם אחרי הטיפול. 85% לא הגיעו לשיפור קליני משמעותי באינסומניה.[1]
שינה גרועה = דיכאון חזק יותר לאורך הטיפול: חיילים שנכנסו לטיפול עם שילוב של אינסומניה, סיוטים ודום נשימה הציגו סימפטומים דיכאוניים גבוהים יותר לאורך כל תקופת הטיפול, גם כשה‑PTSD השתפר.[1]
סיוטים קשורים לסיכון אובדני — באופן מדורג: אצל ותיקי צבא, נמצא קשר dose‑response ברור: ככל שחומרת הסיוטים עלתה, כך עלה הסיכוי למחשבות אובדניות — פי 2, פי 3, פי 5, ואפילו פי 6 — גם לאחר שליטה ב‑PTSD, דיכאון, חרדה והפרעות שינה אחרות.[3]
פחד מהלילה: כשהמיטה הופכת לאזור סכנה תופעה שמתחילה לקבל תשומת לב מחקרית היא "פחד משינה" (Fear of Sleep) — פחד אמיתי מלהיות פגיע ולא מוגן בזמן השינה. במחקר על 242 כוחות חירום, נמצא ש:[4] הפחד היה חזק במיוחד אצל מי שסבלו גם מ‑PTSD וגם מאינסומניה יחד.[4] הגורמים שחזו פחד משינה בצורה הכי חזקה היו סימפטומי עוררות‑יתר (hyperarousal) וסיוטים טראומטיים — גם לאחר שליטה בכל שאר המשתנים.[4] פחד משינה היה קשור גם לשימוש בעייתי באלכוהול — ייתכן כהתנהגות "טיפול עצמי" להרגעה לפני השינה.[4]
תנודתיות בין לילות: לא כל לילה אותו דבר תובנה חשובה ממחקרים עדכניים: השינה של מתמודדי PTSD לא רק "גרועה" — היא לא יציבה. לילה אחד שינה סבירה, הלילה שאחריו אסון. במחקר שמדד שינה ביתית עם סרט ראש EEG ל‑5 לילות, לוחמים עם PTSD הראו תנודתיות גבוהה משמעותית מלוחמים בריאים בזמן ההירדמות, בזמן הערות באמצע הלילה וביעילות השינה.[2] גם במחקר על 190 ותיקים בטיפול שיקומי תושבתי, נמצאו שלוש דפוסי שינה שונים: יציב (56%), יורד (35%) ועולה (8%) — כשרמת הדיכאון בכניסה ניבאה שייכות לקבוצה ששינתה עלתה, ורמת ההימנעות ניבאה ירידה בשינה.[5]
שינה לא "מסתדרת מעצמה."
שינה שבורה — היא לא סימן של חולשה, היא סימן של מערכת עצבים שעדיין בכוננות מבצעית. ההפרעות האלה מוכרות, מתועדות, ויש להן שמות ומספרים. והכי חשוב — יש להן פתרונות.