התערבות אתגר עם בעלי נכות התפתחותית

מצאתי שאנשים עם נכות התפתחותית חוברים לטבע, ליער, לחוף הים, לשטח כמו כולם, יש כאלו שנרתעים מגירוי השמש או החול ויש כאלו שמוצאים בהם הנאה רבה. למדתי שבעבודה עם אנשים בעלי נכות קוגניטבית הטבע והשטח נדרשים לעבור הכנה ולהיות יותר ידידותיים למשתמש ואז ניתן להעניק לאדם אפשרות למימוש עצמי בכל הקשור לחיבור לטבע, לאתגר וליכולותיו, גם אם הוא בעל נכות התפתחותית.

נופש פעיל וספורט ,באופן כללי, חשובים מאוד לילד עם נכות התפתחותית (הוצלר 1992): טיפוח הכושר הגופני במטרה לשפר את הערכתו העצמית, את בטחונו העצמי ואת אפשרויות הביטוי שלו, טיפוח הנעה ומיומנויות פיזיות כפעולות תחביב, לימוד מיומנויות פיזיות המסייעות לתפקודים שכליים, חברתיים ואף כלכליים.

כנדבך נוסף, ההתערבות האתגר עומדת בקנה אחד עם תפיסות שיקומיות כמו "עקרון הנורמליזציה" או "הסביבה הפחות מגבילה LRE", ההתערבות האתגר עם נכים התפתחותיים מבליטה את הגישה ההומנית, את שוויון ההזדמנויות והתפיסה הלא פטרונית. 

התערבות האתגר מאפשרת לאנשים עם נכות התפתחותית שוויון הזדמנויות (על חשבון "טיפול") : אנו עוסקים בטיפוח היכולת של המשתתף לחיות חיים של כבוד ומשמעות, אנו עוסקים בטיפוח היכולת של המשתתף לחיות חיים של כבוד ומשמעות.

 

McCormick ושות' (1992) מציין את התרומה של התערבות ופעילות פנאי עם נכים התפתחותיים בנושאים הבאים: לימוד מיומנות חדשה, עבודה חברתית (להיות עם אחרים), עבודה בצוות, תחושה כללית טובה ביחס לעצמם, "הכרות עצמית".

המחבר מציין כי השיפור מורגש בעיקר בתפיסה העצמית אולם השיפור לא היה לאורך זמן וכי נדרשות חזרות, רצף ושגרה יותר מקהל יעד אחר.  

מובא תיאור מקרה שהתקיים במחנה אתגרי לקבוצת מפעל מוגן Herbert 1998)): 36 בעלי מגבלות פיזיות ונפשיות ,עובדים במפעל-מוגן/שיקומי, התנדבו להשתתף במחנה אתגר. נבחרו סולמות מדידה של הערכה עצמית ומיקוד שליטה.

תוכנית הפעילות: בכל יום דגש אחר המוצג למשתתפים כמשימה בשיחת הבוקר, בערב ,ליד המדורה, נערך טקס משוב ובו חלוקת סרטים לאנשים שהמתווך האתגרי העריך כי יישמו את הנושא.

 

4 ימים ולילות התקיימו בבי"ס שדה" שאר הימים ביער, ללא קשר לאנשים אחרים פרט לקבוצה עצמה.

התוצאות: ניכר שיפור מובהק השיפור בהערכה עצמית ובמיקוד שליטה מייד עם תום הסדנה, שיפור שדעך לאורך שנת מעקב. הצוות המלווה (מהמפעל המוגן) דיווח על שינוי עמדות ביחס ליכולותיהם של אנשים עם מגבלה. לא נצפו שינויים בהרגלי העבודה במפעל המוגן.

 

הזכות להתנסות בפעילות בעלת מאפייני סיכון / אמיתית עבור אנשים עם צרכים מיוחדים מופיעה בספרות בארה"ב של שנות ה- 70' (Perske 1972), אולם היישום של זכות זו מורכב הרבה יותר.

ביחס לאנשים בלי מגבלה, נכים התפתחותיים שוהים אחוז גבוה הרבה יותר של הזמן בקרבת הבית והממסד, פעמים רבות בסביבות מגינות מידי שמצמצמות את היכולות הקיימות.

Dattilo (1987) מתאר את כמיהתם של נכים התפתחותיים לפעילות שטח, הוא מתאר מחקרים המצביעים על נטייה זהה של ילדים ומבוגרים עם ובלי נכות התפתחותית לפעול פעילויות שטח.

בין הסיבות ש Dattilo (1987) מתאר נמצא את נכונות מועטה של החברה בשל אלמנט האפליה, מספר קטן של אנשי מקצוע בעלי ידע רלוונטי, שיווק מועט של האפשרויות, מעט חברים בקהילה הלא מוגנת. ברמה הפשוטה ביותר המחבר מתאר כי אנשים אלו לא מקבלים מידע על פעילויות כמו מועד של משחק כדור רגל וכיצד ניתן להגיע אליו.

בעיות אחרות בפעילות שטח עם אנשים בעלי נכות התפתחותית היא בבידודם במחנות ייעודיים או בהקניית מיומנויות שאינן תואמות את הגיל הכרונולוגי שלהם ובכך מתקבלת הערכה עצמית נמוכה והערכה חברתית נמוכה.

 

לאור המצב ולאור השיפור בהערכה העצמית, Datillo (1987) מעלה מספר המלצות לגבי פעילות עם נכים התפתחותים, המלצות שכדאי לקבל בפעילות אתגר גם עם משתתפים אחרים:

1. יש לאפשר סגנון חיים של פנאי ונופש פעיל לכל חברי החברה.

2. בפעילות עם נכים התפתחותיים יש לשים דגש על קווים התנהגותיים.

3. יש לשאוף להגדיל את אפשרויות הבחירה של המשתתפים.

4. חשיבות עליונה היא לאפשר לנכה ההתפתחותי הזדמנות לעסוק בעיסוקים ההולמים את גילו, במסגרת הקהילה על מנת להקל על אפשרויות של אינטגרציה הדדית.

 

עשייה עם אנשים בעלי נכות התפתחותית תרמה לי המון, לימדה אותי המון.

בעיני , עבודה זו, יש בה מדד איכותי להנחיה ולפעילויות אתגר, מנחה הפעילות נדרש לפרק כל מרכיב לחלקים קטנים יותר, ושוב, לפרק לחלקים עוד יותר קטנים. מה שלא פירקת ולא הפכת למובן יכול להיות מכשול ואף מסוכן, הירידה לפרטים מחדדת את איכות ההנחיה.

אתגר נוסף, לטעמי, בהנחיה שכזו היא מדידת השינוי לאורך זמן, קשה לעקוב אחרי שינוי מסוים כיון שלעתים נדמה שיש מצב של תקיעות, שהח'ברה לא זוכרים, לא מבינים. אתגר זה חלקו בעיני המתבונן וחלקו חברתי – ערכי וכדאי לעבוד עליו ביחסי ההדרכה.

משתתפים עם נכות התפתחותית לימדו אותי להיות מדריך מקצועי יותר, מובנה יותר, מובן יותר, לקחת את המובן מאיליו ולהתייחס אליו כפי שהוא – לא בהכרח ברור, קשה ואף מסוכן. משתתפים עם נכות התפתחותית חייבו אותי להיות מדריך אתגר בטוח יותר, גם באלמנטים האתגרים עצמם, גם בסביבה בטוחה וגם בהיבט של בטיחות רגשית.  משתתפים עם נכות קוגניטיבית גרמו לי לדקדק עוד בצורך הפרטני של כל משתתף, לחשוב על המרכיבים הקהילתיים ועל אמת חברתית של שוויון הזדמנויות של ממש. 

אני מאמין כי על המדריך בקהל יעד זה להיות איש חברתי, לעשות עבודת סנגור ושיווין הזדמנויות ולא רק העברת פעילות.