כלים לאופטימיות מאמצע האוקינוס לחייך כאן ועכשיו


לפנייך עוד השראה על היכולת להיות לבד והפעם המורה שלי היה Commander Abhilash Tomy, יליד 1979, טייס בחיל הים ההודי, ב-2013 היה השייט ההודי הראשון שהקיף את העולם לבדו וללא הפסקה. זאת, בנוסף לעוד אתגרים, כמו נקודות שאביא מתחרות סולו מדרום אפריקה להודו.

הליווי והשיחות עם אנשים מתרבויות שונות מאפשר לי ללמוד על מצבים שונים מהיבטים שונים, היה לי מאוד חשוב להכיר את Commander Abhilash Tomy ולשמוע על האוניברסליות, הדמיון והתפיסה השונה, אם היא בכלל קיימת של חיבור לים והתמודדות פסיכולוגית.

בתחרות Golden Globe 2018 (בסירות וציוד בסיסי כמחווה לשיוט הראשון) נפגע בסערה באמצע האוקינוס הדרומי, כ-1600 מייל מאוסטרליה וממדגסקר כשהוא בסירה ללא תורן. הסירה שלו שנבנתה לתחרות בסגנון מסורתי התהפכה 4 פעמים ברציפות כשפרט לאיבוד התורן גז ודלק נשפכים, חפצים נyרקים וכמובן גם הסקיפר שלנו מוטל מצד לצד עד שמצא עצמו ללא יכולת תנועה, חבול בעמוד השדרה, לבד 70 שעות בתנועה מינימלית, עד שאותר ע"י צוות חילוץ בין לאומי.

סיפור החילוץ והמיומנות המיוחדת של טייס מטוס סיור של חיל הים ההודי מובא בהמשך כחיבור לכתבת וידאו, כאן בכתבה זו אגע בחלקים הפסיכולוגים שרציתי להבליט עבורך.

אדגיש לפנייך את ניהול החלק הפסיכולוגי בהפלגות סולו שביצע, ובניהול 71 שעות של מצוקה ובדידות, של שיתוק. אביא את הכלים הפסיכולוגיים בהם עשה שימוש  בהתהפכות הסירה שלו  בשלהי ספטמבר 2018.

שייט והתמודדות מנטלית:

"כשמפליגים עם צוות אתה יודע מה קורה לאורך הזמן, איך ההתרגשות הופכת למצבים חברתיים שונים, לנהל אנשים שונים, בסוף המסע יש עוד פנים, יש מצבים שמשתפים פעולה ויש מצבים שרבים, המצבים השונים שקורים בתוך הסירה. המצבים החברתיים המשתנים בתוך צוות טיסה ובתוך צוות סירה שקורים ידועים לי, זה קל".

לבד, זה שונה - "... בתחרות הראשונה מקייפ טאון להודו למדתי כיצד אני משפיע על עצמי : בדרכי 23 ימים מקייפ טאון להודו,  היו לי המון בעיות עם הסירה, בעיקר בהיגוי  ובנוסף סבלתי מחלת ים... הפכתי להיות שלילי.  

כשאתה שלילי בחיים הרגילים אתה יכול לעשות משהו – תדבר עם חבר, תראה סרט, אבל אם אתה שלילי ולבד – אתה נשאר שלילי המון זמן, אין מה שיסיים את זה.  

אחרי 4 ימים, כשהמח שלי כל הזמן שלילי התחלתי chanting – בעצם המהום, חזרה על קול – ממממממ + ארוך. ידעתי את זה ככלי מנזירים, זה לא שאתה מדבר עם עצמך בקול רם, אלא עושה תרגילי המהום עם נשימה.  

החזרתי את השליטה על הנשימה, החזרתי את השליטה בסירה וראיתי שאני שולט בה ולא שהסירה שולטת בי. כך במשך עוד כ-20  ימים בים.   לאחר תחרות זו  עשיתי קורס במדיטציה והשתמשתי בזה גם בהפלגות הבאות, 20 דקות של נשימה בכל יום, תרגול בחוף ובים".

הבדידות יכולה לשחק עם המוח בכל מיני דרכים, כך הוא מתאר תחושת דיכאון אחרי שחצה בהפלגת הסולו את קייפ הורן.

"מה שסייע לי מול תחושת ריקנות ודיכאון בים ,באמצע התחרות היה לחשוב על החלומות שנותרו לי. בעצם, להסתכל קדימה לרצות משהו חדש, לדמיין מה אני הולך להשיג בשנים הבאות".

לסיכום "חווית הלבד" אני שואל, מה הרווח הפנימי – "חווית הבדידות בים סייעה  לי להיות בשלום פנימי, בגילוי עצמי, קצת יותר שקט של חוויה רוחנית אישית".  

נקודות של סיוע מנטלי לפני היציאה להפלגה מסביב לעולם:

אני בוחן נקודות מנטליות שעוזרות לאתגרים שכאלו, להלו נקודות של תפיסה מנטאלית שסייעו לו:

1) "דווקא התקשורת הציבורית סייעה לי, כיוון שהתקשורת אינה מבינה שייט הם מקבלים הכל, סקרנות ושמחתי לדבר על המשמעות, הקפתי את העולם בסולו והשאלה היתה מדוע אתה צריך את זה בכלל ? השוטר שעצר אותי ברחוב לא הבין אותי, שאל מה הבעייה שלי ולמה אני לא יכול להישאר בבית ?, אלו דווקא התייחסויות חברתיות שעוזרות לי.

2) תכנון מקדים – הייתי מוכן ל-8 חודשים וסיימתי אחרי 6 חודשים. תכננתי בקווים כללים של חודשים / שבועות ולא זמנים מדוייקים. 

למשל אמרתי לעצמי: "אחרי קייפהורן אולי יהיה נזק לסירה ואז אאלץ להפליג לאט יותר – זוהי הערכה מוקדמת, אני יותר שמרן אחרי קייפ הורן", כדוגמא. 

 חילקתי את ההפלגה במוח לפני לחלקים ארוכים של שבועות, חשבתי מראש על רגשות שעשויים לעלות לי במקטעים מסויימים, הייתי מודע לגרף הרגשי שלי לאורך הקפת העולם לבד.

להלן קישור להרצאת טד ted משנת 2013, ניתן להתרשם מהחיוניות ומהומור. 

"A man that does not love solitude can never be in love with his own freedom"



החיבור לים:

"ביבשה יש כל הזמן גירויים, אנשים, משהו חיצוני שקורה.  בים – כשאתה לבד – אין אינטראקציה עם העולם החיצוני, הכל דומה ואז אני מתחבר לעצמי, שואל את עצמי, מחזיק קורס (מחזיק הגה) למשל לשבוע שלם בהיגוי ידני" (מיינדפולנס הזכרנו?).

עולות כל מיני שאלות כשאדם מחזיק הגה ספינתו במשך שבועות. כך למשל, חודש אחד אתה יכול להאמין מבחינה דתית וחודש אחר אתה יכול לא להאמין.  

כל ההתנהגות שלך נמחקת – אתה לא שואל האם זה טוב או רע אלא פשוט זה קורה, אין תווית. למדתי לא לתת פרשנות.

אני לא אומר קרה לי משהו רע, אני אומר שמשהו קורה – שהוא קורה".


נקפוץ בזמן ולמקום.. סוף ספטמבר 2018, לאחר 82 ימי תחרות סולו, בגלים של 10-14 מטר, רוח של מעל 50 קשר אי שם באוקינוס הדרומי הוא מוצא עצמו בסירה ללא תורן, במצב של פגיעה קשה בעמוד השדרה, מתקשה לנוע אחרי מספר נפילות, התהפכויות וחבטות קשות. 


מה עזר לך במהלך 71 השעות שבהן שכבת ללא יכולת תנועה בסירה מטלטלת באמצע האוקניוס הדרומי:

בהמלך השהייה שכב על הרצפה / בדרגש פצוע  פגיעת גב, בין השאר.  

"עזר לי לרוקן את המוח ממחשבות שליליות או חיוביות, לחשוב על התרחיש של הדקות הקרובות אם צריך וכשבאות המחשבות לקחת אותן לעתיד מעבר לסיטואציה: לדמיין את הילד העתידי שיוולד לי, בן או בת ? לחשוב על הסירה הבאה שלי, איך היא תיראה ואיך היא תפליג, מה אגיד לצוות החילוץ, מה אתאר לרופא שיטפל בי, בעיקר עסקתי בתכנון העתיד, מה אני הולך לעשות אחר כך, כל הזמן חשבתי על מה אעשה בעתיד".

"כמו בטיסה, זה לא נכון להאשים את עצמך תוך כדי האירוע, אני יכול לנתק את הסוג הזה של המחשבות בשעת האירוע" כטייס במטוס איתור וחילוץ אתה מתאמן על מצבים בהם תיאלץ לשהות במים שעות ארוכות וימים ארוכים עד שיגיע מסוק חילוץ, הידע הזה כקצין וכטייס בחיל הים ההודי סייע לי בוודאות"

““People don’t die because of injury, they die because they lose the will to survive."  

מרתק לראות את הכלים המנטלים בראייה אוניברסלית, רב תרבותית.  כך למשל ציין בפני בראיון כי נעזר בכלים הבאים:

"יכולת הבחירה על המחשבה שלי, תרגילי נשימות, קבלת הרגשות שלי כפי שהם, כנתון, להתרחק מהרגש ולהסתכל עליו מהצד, להגדיר לעצמי מטרות ריאליות ולקבל את חוסר הנוחות והכאב, בנוסף, ההומור שלי , תמיד, גם לבדי בסירה". אחרי התאונה, בסירה – שכבתי מרותק, זחלתי בקושי לחפש ציוד קשר חירום אבל תרגלתי חלק ממדיטציה"

"האם האופטימיות מלידה אתה שואל ? אני יודע בפנים שתמיד יהיה סוף, יהיה טוב, יהיה גרוע, יהיה נורא, יהיה כל הזמן שונה ושונה אבל בסוף יהיה סוף. 

 אולי השינוי יהיה בקבועי זמן של 3-5 ימים. כך ,לדוגמא, לא ציפיתי שיגיע חילוץ תוך 3 ימים, לא שמתי זמן לסיום אלא הכנתי את המוח מנטלית לשהייה ארוכה עד שיאתרו אותי בדרום האוקינוס ועד שיגיעו אליי. (פסל את האפשרות שלא יגיעו אליו כלל או שהסירה תטבע אלא הכין את המוח לתהליך ממושך של ימים ארוכים).

“I don't blame the sea for anything that happens. It’s my failure… the sea is predictable,"

"אני מכיר את האופטימיות שבי, גם במבחנים פסיכולוגים שעשיתי  - ידעתי שאני רואה את העתיד ויש לי משאב של אופטימיות, זה עזר לי לחזור על זה בפועל, נעזרתי בזה גם באונית החילוץ בדרך הביתה, דרך ארוכה עם אי ודאות וכאב"


ולסיכום ביניים:

בחודש אחרי החילוץ היה לי חלום חוזר על עצמו, במעגליות:  "ראיתי את האירוע, שאלתי בחלום האם אני יכול להציל את הסירה, המוח ניסה להבין מה קרה והאם אפשר היה לעשות אחרת. ידעתי שאם לא אחזור להפליג לא אתגבר, כמו בטיסה וקיבלתי גיבוי מאשתי היא הבינה זאת מייד. "

קבלה של המתרחש – קבלה מלאה.

אני לא שואל את עצמי מה אם היה קורה אם היה לי עמוד שדרה נורמלי, יש לי את מה שיש, אחרי חצי שנה חזרתי,  יש לי עמוד שדרה טוב יותר... יש הרבה דברים טובים שקורים לי מהתאונה

הקורונה, עבור אנשים רבים היא המצב הראשון שהם צריכים להישאר בבית, "אני מכיר את זה, את הלבד ואני חושב שדווקא הבידוד קידם אותי כאדם יותר חברתי".


מעניין לראות את הכלים שניתן לקחת וליישם הן בהיבט האישי והן בהיבט הרב תרבותי. תודה על הראיון, ניפגש בים!

סרטון סיכום