מחנה אתגר משולב


הסרט הדוקומנטרי ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״ (Crip Camp: A Disability Revolution), הזכיר לי מאמר שכתבתי בעבודת התואר הראשון, 25 שנה אחורה. המאמר מגיע מעידן אחר, ספרות מחקרית אחרת וניסוחים שאולי היום נחשבים בלתי מוצלחים ודווקא כך אני מביא אותו, לדון בשינוי ,אם בכלל קרה, לא רק ברמת הניסוח אלא ברמת העובדות - האם יש שימוש ב"מחנות" כאלמנט שיקומי בכלל, האם יש שימוש מספיק בשילוב דרך "מחנות משולבים" וכמובן מה אפשר וראוי לעשות בעידן הנוכחי ?

הסרט גם הזכיר לי את המחנות המשולבים שקיימנו ,עמותת אתגרים וצופי הים, עוד לפני עידן השילוב ו-צמי"ד בתנועת הצופים. זכרונות טובים ממחנות הקיץ בעכו. 


מחנה "אתגר". ה"מחנה", מי לא זוכר את הקשיים והחוויות סביב מחנה הצופים, הגדנ"ע, או הצבא ? חווית ה"מחנה" חקוקה בדרך כלל היטב בזיכרון: החיים סביב עשייה, לוח זמנים צפוף, מאהל, אבק ואבנים, איך אפשר לשכוח? המחנה מאופיין באווירת השינוי, מעין פסק זמן לחיים השוטפים והנוחים,  הנוכחות החברתית אינטנסיבית, נוצרים חיי מאהל, התרגשות, צבעים וריחות חדשים שברקע התגברות על מכשולי טבע  ואלתור.

Mcavoy (1989) מדווח על תגובות חיוביות לשהייה במחנה:

1. נינוחות רגשית, הפעילות מרגיעה. 2. שיפור והידוק קשרים חברתיים. 3. הרחבת פרספקטיבה, תובנות לגבי סגנון חיים אישי. 4. פתיחות, גמישות בגבולות אישיים. 5. מעורבות גבוהה יותר במתרחש מסביב, פסיכולוגית ופיזית. 6. מימוש עצמי. 7. הסתכלות חיובית על החיים. חוויה מחוספסת ואינטנסיבית זו נחסכת ,פעמים רבות, מאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ומקורה בקושי בהוצאת ילדים עם מגבלות למחנה בתנאי שדה, מוכנות מערכת החינוך, היעדר כלים בידי צוותי הוראה או הורים, בעיה ביטוחית ומשאבים הם חלק מהסיבות לכך. העיסוק בפרק זה ב"מחנה" הוא הרחבה ודוגמא לעקרונות של נורמליזציה, של סביבה פחות מגבילה בעולם התערבות האתגר. 

א. התפתחות המחנה האתגר: המחנה האתגר התפתח לפי התפיסה של הסביבה הפחות מגבילה בשני שלבים: השלב הראשון היה בעצם ייזומם של מחנות אתגר לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ואילו השלב השני היה בפעילות אינגרטיבית עם אוכלוסיות ללא מגבלות: 

השלב הראשון: סגרגציה: Kelly (1993) מתאר כי בשנת 1901 הוקם מחנה השטח הראשון לאוכלוסיית בריאות הנפש. היה זה בעת חשש ממגיפה באחד המוסדות של בריאות הנפש בארה"ב, מאהל ארעי הוקם לאורך זמן בשטח עבור החולים, התוצאות אמנם הרשימו את המטפלים, אולם התפיסה לא פותחה הלאה. העיסוק בספרות אודות מחנה שטח לאכלוסיה עם מגבלות גבר בסוף שנות ה- 70' אך הראיה הייתה סגרטיבית, ראשונית שמטרתה יצירת הזדמנויות שוות. כלומר, בראשית התהליך הכוונה הייתה ליצור הזדמנויות שטח לאנשים עם מגבלה אך במחנה נפרד. 

השלב השני: אינטגרציה: שילוב ואינטגרציה של אוכלוסיות עם ובלי מגבלה במחנה שטח מוכרים בספרות רק מזה כעשור (Sable 1992), נתון שכשלעצמו, מעט מפתיע. 

 ב. המחנה האתגר הייעודי: המחנה האתגר הוא גולת הכותרת של הפעילות האתגר ברמותיה השונות, הטיפולית או המעשירה. כך למשל הקושי המילולי של הילד עם הנכות ההתפתחותית עשוי להתבטל בסביבה בה כושר מילולי אינו קריטי כמו למשל במחנה אתגרי (Mccormic 1992). Shasby  (1984) רואה את המחנה ככלי לילד החריג להיפגש עם צרכים אנושיים אוניברסלים, זוהי הזדמנות לילד להכיר את מגבלותיו, לבחון אותן וללמוד להסתדר עמן. מחקרים פסיכולוגים  ניסו כבר משנות ה- 70' לדון בהשפעות המחנה על הילד  עם המגבלה  ולמעשה הם התמקדו, הוכיחו חזור והוכח את השיפור במיקוד שליטה הערכה ותפיסה עצמית כאשר עם השנים התגבשה הדעה כי מחנה לנוער עם מגבלות הוא סטינג "חזק" המספק את התחומים החשובים הבאים (Shasby 1984): 

1. ניהול עצמי של המגבלה. 2. מיקוד שליטה פנימי. 3. שיפור בתפיסה העצמית. 4. הערכה של בעיות האחר מגדילה את התובנות של הבעיות הפרטיות. 

דוגמאות למחנות אתגריים ייעודיים: דוגמאות אלו מבטאות כיצד נתרם המשתתף במחנה מהפעילות ומרחיבות לפני הקורא את תוכנם של ההתערבויות האתגרות. 1. מחנה אתגרי לקבוצת מפעל מוגן Herbert 1998))36 בעלי מגבלות פיזיות ונפשיות ,עובדים במפעל-מוגן/שיקומי, התנדבו להשתתף במחנה אתגר. נבחרו סולמות מדידה של הערכה עצמית ומיקוד שליטה. תוכנית הפעילות: בכל יום דגש אחר המוצג למשתתפים כמשימה בשיחת הבוקר, בערב ,ליד המדורה, נערך טקס משוב ובו חלוקת סרטים לאנשים שהמתווך האתגר העריך כי יישמו את הנושא. 

יום12345678
כותרת טיפוליתחברותעזרה לאחרנחישותכבוד עצמי ולאחרשליחת מסרים חיובייםנשיאת ציוד עצמיחיבור של הכללקיחת סיכון
תכנים מרכזייםבחינת ההערכה העצמית ומיקוד השליטה, הכרות עם המשתתפים, משחקי חימום, קירבה, חלוקת סרט "חברות" סביב המדורה בערב.משימות בהשפעה נמוכה: טיול קצר ללא משא, גשר חוליות, הכרות עם חתירה בקיאק,אריזת תיק למסע, הליכה בת 3 שעות ביער, הכרות עם אקולוגיהמשימות אמון: נפילה לאחור, נפילה לקבוצה, רכיסת רתמה, טיפוס  בסיסי על צוק.אריזת אוהל והקמתו, הרגלי ניקיון בשטח, לבוש הולם בשטח, הליכה, לינה בשטח.מסע יום ממושך והליכת לילה קצרה, חינוך לטבע, זיהוי צמחים וחיות, לינה בשטח.מסע ממושך חזרה לאכסניה.תרגילים בחבל גבוה, שיחת סיכום.

 4 ימים ולילות התקיימו בבי"ס שדה שאר הימים ביער, ללא קשר לאנשים אחרים פרט לקבוצה עצמה. 

התוצאות:  ניכר שיפור מובהק השיפור בהערכה עצמית ובמיקוד שליטה מייד עם תום הסדנה, שיפור שדעך לאורך שנת מעקב. הצוות המלווה (מהמפעל המוגן) דיווח על שינוי עמדות ביחס ליכולותיהם של אנשים עם מגבלה. לא נצפו שינויים בהרגלי העבודה במפעל המוגן. 

2. Kelly (1993) מתאר את התערבות אתגר בבריאות הנפש: חצי שנה לאחר תום מחנה בן שבועיים בו השתתפו מאושפזים כרוניים בבית חולים לחולי נפש עלה כי הפעילויות כמו טיפוס צוקים, החתירה בנהר והמסע בהרים שיפרו את המיומנויות החברתיות באופן שאחוז גבוה יותר של המשתתפים היו בקהילה (ולא באשפוז) ביחס לקבוצת ביקורת. 

3. מחנה לאוכלוסייה עם נכות התפתחותית:  להלן תיאור של מחנה שטח המתקיים בכל קיץ: המשתתפים חולקים חדר עם עוד כ- 6 איש ועוסקים בפעילויות שטח וצופיות מעשית כמו: טיול, פעילות לילה, ירי בחץ וקשת, מחנאות ואף בפעילויות אתגריות יותר כמו שיט קיאקים (Mccormic 1992). בהשוואה לסוגי מחנות אחרים עלה כי למחנה שטח תרומה גדולה ביותר לתפיסה העצמית של הנכה ההתפתחותי ביחס למחנות אחרים. 

4. הפחתת חרדה במחנה לילדים ממשפחות רב בעייתיות Rawson, (1993): בבחינת השפעת מחנה בן 10 ימים על חרדותיהם של ילדים ממשפחות רב בעייתיות נמצאה ירידה של כ- 17% בחרדה, ללא קשר למין או לגיל. הפעילות במחנה: בכל בוקר קיבל ילד משימה אישית הקשורה לפעילות מחנאית באחת מ"התחנות" במחנה. אחה"צ הייתה פעילות קבוצתית כשפגישות אישיות של כ- 20 דקות נערכות במהלך היום. המדריכים/מטפלים היו מודל 24 שעות כשעל כל 4 ילדים יש מטפל אחד. את שגרת המחנה אפיינו נקודות ייחודיות אחרות כמו: צוות גדול ויחס אישי, עידוד מילולי תכוף, תגמול פיזי כמו לחיצת יד וחיבוק על הצלחה, הכנת פעילויות ברמות שונות לפי הקשיים כך שכל ילד יצליח, השתתפות בקבוצה למיומנויות חברתיות-קוגניטיביות, הכרה תכופה בעצם ההתמודדות ושלושה טקסי "הצטיינות" בכל יום. התאמות אלו נדרשות על מנת שהמחנה יהיה "סביבה פחות מגבילה" ויותר מאפשרת. ניכר כי מחנה טיפולי אינטנסיבי ומובנה שכזה אפשר לכל ילד לגלות פן אחר, הסביבה הטבעית, הצוות הדואג (+מודלינג), ההזדמנות החדשה ועצם היציאה מהבית הם הסיבות לכך. 

5. מחנה אתגרי עם לקויי שמיעה: בתום 10 ימי מחנה חורף (סקי, הישרדות בקור, הליכה בשלג...) דיווח לנקנר (1989) על עלייה בהערכה העצמית אצל סטודנטים חירשים ולקויי שמיעה, עדויות לעליה בהערכה העצמית נמצאו גם לאחר חודשיים מסיום המחנה. להערכת המחבר אנשים עם חירשות ולקות שמיעה מועצמים יותר מהסביבה החדשה ומהאתגר, בהשוואה לאוכלוסיות אחרות וזאת בגלל ההכרה המוחשית של מאפיינים אישיים מורכבים (מושגים מופשטים ולא תמיד ברורים לחירש) כלומר הסביבה הטבעית ,לדעתו, היא פחות מגבילה את האדם לקוי השמיעה. 

ג. המחנה האתגר המשלב: המחנה האתגר המשולב הוא סוג של התערבות אתגר השמה במרכז את החיבור בין אנשים עם ובלי מגבלה בתנאי חוסר ודאות ואתגר. בבואנו לדבר על שילוב במחנה אתגרי יש לחזור לשגרה, למובן מאיליו, לסגרגציה המקובלת, למגעים מזדמנים ומלאכותיים בין נוער עם מגבלה ונוער ללא מגבלות, לפערים הקיימים בין ילד נכה הלומד בבית ספר לחינוך מיוחד ובין ילד הלומד בבית ספר רגיל. ג'ונסון ומאייר ( אצל ברס 1987) מחזקים את הצורך באינטראקציות יום-יומיות ומתארים את היתרונות הבסיסיים שבשילוב: 

  • התפתחות עמדות חיוביות אצל הילדים ללא המגבלה, עמדות שהן רקע להמשך החיים.
  • סטטוס נורמטיבי של ילדים עם מגבלה.
  • יצירת מצע והקשר חברתי מתאים לפיתוחה של תקשורת מצד הילדים עם המגבלה.
  • חברות אפשרית ויחסים חברתי חיובי בין הצדדים.

 המחברים טוענים כי מעבר לכל המפתח לשילוב הוא  מחויבות לשילוב. וולפברג ושותפיו (1999) מצביעים על הכמיהה של הילד עם המגבלה לקבוצת השווים, הם מעלים את חשיבותה של תרבות קבוצת השווים, ילדים בני אותו גיל ומצטטים את האופן בו ילד עם מגבלה שואל "האם אני יכול לשחק אתכם ?". המחברים מדגישים את הרמזים הלא מילוליים ואת הקודים ההתנהגותיים שמאפיינים את הילד בעל המגבלה שמבקש להיות מוכר וחלק מקבוצת השווים שלו. הויזמי (אצל רימרמן ושות' 1998) מתאר כי במסגרת אינטגרטיבית נורמטיבית הדעה המתגבשת היא חיובית יותר מאשר במסגרת סגרגטיבית מבחינת האדם ללא המגבלות. בפעילות אתגר בה נחשפים כל המשתתפים עם ובלי מגבלות למצבי עמימות, מצבים בהם מתגלות היכולות וההתמודדות הכנה הרי שעקרון זה מועצם. ניתן לקבוע כי בשל כך הממד האתגר הוא סביבה פחות מגבילה שמבליטה את היכולות. מחנה משולב עשוי להיות על רצף של שילוב החל מאפיזודות מזדמנות, טבעיות אך לא מתוכננות וכלה בפגישות מבוקרות בעלות הכנה והמשכיות כמו בדוגמאות הבאות: Mcavoy (1989) בחן מסעות קיאקים בני מספר ימים (4-12 יום) של קבוצות מעורבות ומצא כי מרבית המשתתפים (78%) ראו בהשתתפות ציון דרך בשינוי דפוס התנהגות כמו: עליה בביטחון העצמי, שיפור ההערכה העצמית, מוכנות ליטול סיכונים, הבנה טובה יותר של המגבלה, דאגה רבה יותר לסביבה (מעורבות), תחושה פיזית חזקה יותר ושינוי בקצב החיים. 25% אף ערכו שינוי מהותי בחייהם. המחבר מתאר את מקומה הנרחב של הקבוצה, השותפות ויחסי החברות. האינטגרציה הביאה לשינוי עמדות אצל האנשים בלי המגבלה, למשל: פחות שיפוטיות ויותר קבלה. אנשים אלו למדו להמיר את תפקיד העוזר והדואג לתפקיד של בן זוג למסע (Mcavoy 89). השילוב והתפיסה הפחות מגבלה תורמים למיומנויות וכישורים חברתיים יחד עם תרומה ממוקדת בידע, למידה ובהתפתחות אישית (רינדק ושות' 1999). Anderson ושות' (1997) התבססו על ממצאיו של Mcavoy והמשיכו מחקר מרשים בנושא. הם צפו בשינויים בנקודות כמו תפיסה עצמית חיובית יותר, שיפור גישות ועמדות חברתיות, שיפור בריאותי, הפחתה במצוקות רגשיות, הפנמת מוקד השליטה, ביטול סטריאוטיפים, שילוב חברתי תוך כדי ההתערבות האתגר. במחקר מרשים שנמשך שנתיים וחצי (Anderson ושות' 1997) התקיימו מסעות קיאקים לקבוצות מעורבות של אנשים עם ובלי מגבלות כשהמגבלות מגוונות: חירשות, המופיליה, פיגור, פוסט-טראומה וכו'. התוצאות המדווחות עוסקות באינטגרציה מחמיאות לשינוי עמדות, לקשרי חברות, לשינוי בסגנון החיים וכמובן לשיפור מיומנות השליטה בקיאק. שינוי זה היה במעקב עד חצי שנה מתום ההתערבות ונראה כי הוא נשמר. מחקר זה (Anderson ושות' 1997) מצביע על מספר נקודות מרתקות:

1.שהייה יחד, לפרק זמן ממושך, תורמת לשינוי (עולה ממחקרים רבים על שלוב (הויזמי אצל רימרמן ושות' 1998)). 

2.החוויות החדשות והסביבה הזרה בה התקיימה הפעילות תורמת לשינוי זה. 

3.ניכרה הטמעת רווחים ותובנות שנרכשו במהלך הסדנאות והשלכתה על שטחי חיים מגוונים. 

4. השלכת התובנות אצל אנשים עם מגבלה היא בעיקר בקשרים ובפעילות חברתית ואצל אנשים לא מוגבלים השינוי מתורגם לשינויים בעבודה ובלימודים. להערכת המחברים, (Anderson ושות' 1997) המדיום ההרפתקני מאפשר הטמעה והכללה של תכונות ותובנות הנחשפות במהלך הפעילות אל תוך שגרת היום-יום.  

הערכת הורים את התוכנית: Mccormic (1992) מתאר את הקשר המיוחד בין הורה לילד עם מגבלה  ורואה בהתערבות האתגר מקום פחות מגביל, מקום שיכול לצבוע בצבעים אחרים את הקשר זה.  לדוגמא: הורה לילד עם נכות התפתחותית מגונן עליו ואולי לא יודע למה ילדו מסוגל להגיע, כשהוא רואה את הילד מטפס בגבהים וגולש ממצוק נכנס ממד חדש לחיי המשפחה. 

הורים לאוכלוסיות עם מגבלות ידעו לציין כי פעילות במחנה שטח תורמת ל- 5 תחומים עיקריים (Mccormic 1992):1. התמודדות אישית. 2. אינטגרציה בקהילה. 3. שיפור במצב הרוח. 4. התמודדות חברתית. 5. יכולת פיזית. במחקר זה שבחן את הערכת ההורים את תרומת מחנה השטח לאנשים עם נכות התפתחותית גילה את תחושת ההורים לגבי הצמיחה החברתית של ילדם. צמיחה חברתית שכוללת מיומנויות חברתיות ותחושה חברתית (שייכות ויכולת. 

שינוי עמדות אצל הורים ומשתתפים אחרים: לאחר חוויה של אינטגרציה בשטח מרבית ההורים ביקשו ליצור מחנה משולב ולא ייחודי. לתפיסתם זו טעות לקיים שילוב כל השנה ולהפריד במחנה וזו טעות לא להפריד במחנה ולהפריד לאורך כל השנה...נראה כי הורים לילדים שהשתתפו בפעילות שטח אינטגרטיבית מבקשים יותר הזדמנויות למידה וחברה מעורבות (Sable 1992). Sable מוסיף ומתאר שינוי עמדות אצל ילדי צופים לאחר שהשתתפו במחנה משולב, לפני המחנה חשבו 71% מילדי הצופים כי ילדים עם מגבלות צריכים ללמוד בבתי ספר מיוחדים ובתום המחנה רק 41% חשבו כך. כאן מתבטאים זרעים של שינוי חינוכי ארוך טווח – לפני המחנה האמינו הילדים בצורך בסביבה מגבילה שגבולותיה התמוססו לאחר מפגש בשטח עם ילדים בעלי מגבלות.

מעניין להתבונן במה שכתבתי לפני כ-25 שנה, לחשוב אם ומה השתנה, למשל בתפיסות החברתיות ולקוות לחזרת האפשרות של מחנות בטבע גם בעידן הקורונה.