ציוד וטיפול אתגר


ברזלים, סירות, פדלים, קסדות, מפות, גלשנים, אוהלים וחבלים.... כל אלו בין הכלים של מטפל האתגר.
בעוד שהמטפל המסורתי מסתפק בחדר, פינת ישיבה וסל אמצעים מצומצם, דורש המטפל האתגרי ציוד נוסף ובסדר גודל שונה. 

התערבות אתגרית דרך שייט מחייבת סירה על כל ציודיה, מקום עגינה, ביטוח, הכשרה ספציפית, תחזוקה ... עשרות אלפי ש"ח.

מעבר לצורך בציוד בטיחותי, בעלויות כספיות ותשומות לוגיסטיות הרי שהציוד שבהתערבות האתגר נדרש לאפשר התערבות חינוכית – טיפולית. כלומר - דרך הציוד עצמו ניתן להגיע להישגים טיפוליים.


לדוגמא, בחינה של ציוד ימי:

כלי שייט לשימוש פרטני (גלשני גלים / רוח, קייאקים / מפרשית ליחיד) יאפשר בקלות חוויות יחידניות, של התמודדות פרטנית. נוכל לייצר חווית קבוצה בכלי שייט אלו אבל באופן שיידרוש בנייה מדויקת.

כלי שייט שמאפשרים הפלגה ממושכת, למשל הפלגת חופים במשך 24 שעות ומעלה, מכניסים מימדים מיוחדים של "התערבות בשממה" אבל נדרש למאמץ והבניה בכדי להגיע איתם למודל של "אתגר משלים".

דוגמא נוספת לקשר בין הציוד, מטרת התוכנית והמטופלים:

Browne (1986) עבד במרכז להתערבות אתגרית עם מתבגרים עם בעיות התנהגות, נוער מנותק ("בסיכון"), במרכז זה מוצעות שפע פעילויות וטיפולי אתגר החל מיום אחד ועד סדרה בת 38 יום של שטח, מטרת התוכניות הוגדרה כ"סוציאליזציה".

הציוד שהוענק לכל משתתף, בסיסי מאוד ועומד במגבלות בטיחות:
1. קשירת רצועות הנשיאה מחייבת עבודה של שני אנשים,

2. ציוד מסע שלא יחובר כפי שצריך ייפול לאחר הליכה קצרה, יחייב עצירה וקשירה מחדש ולכן עבודת צוות ועימותים ממש עם תחילת המסע.

3. הלינה בשטח תחת כיפת השמיים ,כל 6 משתתפים מקבלים יריעה אחת ומיתר אחד לקשירה. במידה והם לא יצליחו לחבר את האוהל כפי שהוצג על ידי המדריך ובמידה והם לא ישתפו פעולה, הרי שהם עשויים להתעורר ללא כל כיסוי ואף רטובים.

4. חולק לבוש, בסיסי ומותאם לפעילות, ביגוד הולם שמאפשר להתרכז בתוכן הפעילות.

 

מדובר אם כך בהעמדת המשתתפים בסדנא מול סולם הצרכים הבסיסי של מאסלאו תוך שימוש בציוד כאלמנט: אם איבדת את הכוס היחידה שניתנה לך תאלץ לאלתר פתרון מהטבע. שימוש ואלתור עשוי להיות מובן כמודל של שליטה במשאבים קהילתיים. ישנן תוכניות בהן הציוד מוכן על ידי המשתתפים (למשל תפירת תיק לטיול מיריעת קנבס).

השמירה על הציוד משמשת ברומטר להתנהגות הפרט, לקושי שלו, זהו כלי הערכתי מובהק ויצירתי, כלומר יש כאן כלי הערכתי.

במידה וההתערבות נמשכת מספר ימים מוצעים שני שלבים עקרוניים הנבדלים הן ברמת התוכן והאתגר והן ברמת הציוד. ככל שהמשתתף "נכנס לעניין" ומשתף פעולה כך ישופר הציוד שלו.


האם כדאי להשתמש  בציוד אתגר "הי-טק" ?

מומלץ להתאים את הציוד ברמת העדכניות וברמת "השקט" שהוא מאפשר לנו להתמקד בעיקר- באנשים:

1. נוחות תוריד לחץ אך לא תבטל אותו שכן בטיפול האתגרי הלחץ יופיע בהמשך ולכן אין לנסות להימנע ממנו אלא להיות מודעים לו ולשלוט בהתפרצויות עקב לחץ גובר.

2. ציוד מתוחכם מפחית את הצורך באלתורים ומקום ליוזמה.

3. אמצעים אלו לא יעמדו לרשות האוכלוסיות המטופלות בקהילה כיוון שהם יקרים.

4. המשתתף חסר את ממד ההערכה לציוד, הוא אף עשוי להשליך על ציוד יקר את תעוקות נפשו העולות בשל חוסר משאביו ותסכולים אחרים, לכן קודם ילמד להעריך את הציוד.

5. שיקול כלכלי: הבלאי של ציוד שטח גבוה, במיוחד כשאינו אישי ועובר מסדנא לסדנא, אם תהיה השקעה גבוהה בציוד תפחת ההשקעה בטיפול ובתכנים.

6. הציוד של צוות ההדרכה – סטנדרט מחייב גם את סגל ההדרכה שפעמים רבות מביא ציוד מהבית ומשקיע משאבים נוספים, שימוש בציוד בסיסי מרמז על ציוד שווה גם לאנשי הטיפול.

 
טענות הנגד:

יש כאלו הטוענים כי הציוד חייב להיות ציוד חדשני, אטרקטיבי ויוקרתי שיגרום למשתתפים מוטיבאציה להשתתף ויקל עליהם להתרכז בעיקר, בתכנים ובהתמודדות.

זאת ועוד, ציוד יוקרתי גורם לתחושת ערך לתוכנית ולעתים הוא נחשב לסטאטוס של שוויון הזדמנויות, שוויון חברתי.

 
סיכום:
  1. מטרת הציוד בטיחות ! כאן אין משחקים.
  2. אין כזו מילה ציודים..... (תודה לחזי דיין) אבל יש כל כך הרבה ציוד שבו נעשה שימוש, רובו יקר.
  3. במקומות בהם אין בעיה של בטיחות יש שפע של אפשרויות טיפוליות/ חינוכיות הקשורות לציוד. יש נטייה להפריד בין הדברים ולייחס לפן הטכני ריחוק מהפן הטיפולי אולם זו החמצה.
  4. אני בוחר להאניש את הציוד ולתת לו חיים כחלק מהתהליך שמתרחש.