אובדן ושכול מרגישים כמו נפילה לים סוער בלי מצוף. לפעמים רק להישאר מעל המים זו משימה שלמה.
“ים‑יבשה” נולד כדי ליצור מרחב שבו אפשר גם לשהות בים – בגלים של הכאב – וגם למצוא שוב את החול, הקרקע.
המודל שלנו נשען על טיפול נרטיבי, מודל מוכר של נוימאייר (שחזור משמעות וקשר ממשיך), ואם אפשרי - שימוש בטבע ובים כמקום מרפא.
רצף של אובדנים – לא רק מוות
אבל ושכול אינם שייכים רק למוות. בשנים האחרונות לחלקנו היו המון אובדנים.
אנחנו חווים אובדן לאורך החיים בצורות שונות:
- אובדני חיים: מוות של ילד, בן/בת זוג, הורה, אח/ות, חבר קרוב.
- אובדני בריאות: פציעה גופנית או נפשית, מחלה כרונית, למעשה, כל שינוי חד ביכולת גופנית או נפשית הוא אובדן.
- אובדני תפקיד וזהות: שחרור מצה”ל, פיטורין, פרישה מאולצת, קריסה עסקית.
- אובדני עולם: אובדן תחושת ביטחון, אמון במדינה, בבני אדם, באלוהים, בחברה.
האם האובדן הוא הדבר היחיד שמגדיר אותך?
כשאנחנו מבינים שהאובדן הנוכחי הוא חלק מרצף – ולא “הדבר היחיד שמגדיר אותי” – נוצרת אפשרות לראות את עצמנו כסיפור חיים שלם, לא רק כ“השכול/ה”.
הקבוצות, העמותות, שמחברות בין אחים שכולים ,למשל, עושות עבודה משמעותית ומרגשת, כאשר אחד מהדגשים שלהם יהיה - זו לא הזהות היחידה שלך.
תגובות אבל טבעיות – מתי זה משרת אותי?
יש תגובות שבמבט ראשון נראות “קשות”, אבל הן למעשה חלק מתהליך אבל בריא:
- בכי, גלי געגוע, הצפות – שבאות והולכות.
- צורך לדבר שוב ושוב על מה שקרה, לפרטי פרטים.
- ירידה (זמנית) בריכוז, בשינה, בתיאבון.
- התכנסות לתקופות קצרות, לצד רצון לסירוגין לפגוש אנשים.
- מחשבות קשוחות אחרות על אובדנות, כן. זה יכול לקרות.
התגובות האלה משרתות אותנו כשהן:
- גמישות – יש ימים קשים וימים מעט קלים יותר.
- מתקשרות – אפשר לשתף מישהו, לבקש עזרה, לשים מילים.
- מתפתחות – הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו משתנה בהדרגה; האבל הוא תהליך, לא תקיעה במקום אחד.
תגובות אבל מכבידות – מתי כדאי לפנות לעזרה?
לעתים האבל “נתקע” והתגובות הופכות למשהו שמנהל אותנו לאורך זמן רב:
- הימנעות כמעט מוחלטת מכל מה שמזכיר את האובדן – שמות, מקומות, חפצים.
- הצפה מתמשכת – פלאשבקים, חלומות חוזרים, תחושה ש”אני עדיין שם”.
- אשמה טוטאלית (“זה עליי”), בושה, מחשבות עונש (“אסור לי להיות שוב טוב/ה”).
- קיפאון בחיים – קושי ממושך לתפקד בעבודה, בזוגיות, בהורות, בקשרים.
כשהתגובות האלה נמשכות לאורך חודשים רבים ומפריעות לתפקוד, אנחנו מדברים על אבל מסובך או ממושך. כאן טיפול ממוקד באבל – אישי, קבוצתי, בטבע או בים – יכול להיות קריטי.
אלו תפיסות לגבי השכול כדאי להכיר בדרכך להמשך החיים ?
- שחזור משמעות (Reconstruction of Meaning)
אנחנו לא מביאים אותך “לשכוח”, אלא מזמינים לבנות מחדש משמעות לחיים אחרי שהעולם קרס, העולם אחר. השתנה. - קשר ממשיך (Continuing Bonds)
הקשר עם מי שאיבדנו לא נעלם; הוא מקבל צורה חדשה – זיכרונות, טקסים, ערכים שאנחנו ממשיכים לחיות לפיהם. - זהות נרטיבית (Narrative Identity)
פרק השכול הוא אחד מפרקי חיי. אחד החשובים ביותר בחיי. כיוון שאני הסיפורים שאני מספר/ת על עצמי. האובדן ימשיך להיות פרק חשוב – אבל הוא לא חייב להיות כל הספר. - אובדן טראומטי (Traumatic Loss)
אובדן שבו עצם האירוע (תאונה, אלימות, התאבדות) הוא פצע נפשי בפני עצמו, מעבר לעצבות והגעגוע. - אבל מסובך/ממושך (Complicated / Prolonged Grief)
כשעוצמת האבל והתקיעות סביבו נשארות גבוהות מאוד זמן רב, ומפריעות לחיים. מה זה ממושך ? נדבר על זה... - מודל התהליכים הכפולים (Dual Process Model)
תנועה טבעית בין התמקדות באובדן (כאב, זיכרון) לבין התמקדות בשיקום החיים (עבודה, משפחה, הגשמה). זה לא או‑או; זה גם וגם. - טביעת חיים (Life Imprint)
"השאיר/ה חותם" - משפט גדול וריק אבל יש בו משהו נכון. נקשיב לו - מה נשאר ממי שאיבדתי בתוכי: תכונות, אמונות, משפטים, מחוות. מה אני בוחר/ת להמשיך מתוכו/ה בחיי. - טקסים טיפוליים (Therapeutic Rituals)
פעולות קטנות אך משמעותיות – בים, בבית, בטבע – שמסמנות שינוי פנימי: מכתב, אבן, טקס זיכרון אישי, טקס “לא לשחרור ממך, אלא להמשך איתך אחרת”. טקס המשכיות לזיכרון לא טקס להנצחה או קבורת הזיכרון.
איך נראית דרך במסלול החיים והאבל ?
ב“ים‑יבשה” אנחנו משלבים שלושה צירים:
- להבין – לתת מילים ומסגרת למה שקורה, כדי שהאבל יפסיק להרגיש כמו “שיגעון פרטי”.
- לעבד – לספר, לשחזר, להרגיש, לעצב מחדש את הסיפור שלי עם האובדן ועם עצמי.
- לנוע – לאט, בהתאם לקצב שלך, לחיים שיש בהם גם זיכרון וגם אפשרות לשמחה, לקשר, לים פתוח.
בסוף המאמר אפשר לשלב “קריאה למסע”:
“אם את/ה מרגיש/ה שהגלים בפנים גבוהים מדי לשוט בהם לבד – אפשר לפגוש אותנו בים או ביבשה, ולצאת למסע שבו האובדן שלך מקבל מקום, ואת/ה מקבל/ת מחדש את החיים שלך.”
