תיאוריית ההתקשרות מציעה שבני אדם מפתחים קשרים זה עם זה ושקשרים אלו חיוניים לשמירה על ההישרדות. מרכזית לרעיון זה היא הרעיון שיחסי התקשרות נוצרים מוקדם בחיים ויחסים אלו יוצרים תבנית ליחסים עתידיים. ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי הנחשב לאבי תיאוריית ההתקשרות, פיתח את הרעיון שיחסים מוקדמים אלו מתפקדים כמעין תוכנית פנימית יחסית.
מחקרים מראים שהתקשרות לא מאובטחת בגיל ההתבגרות קשורה קשר הדוק לקשיים בריאותיים נפשיים, כולל התנהגויות אובדניות ושימוש לרעה בסמים. התקשרות לא מאובטחת בגיל ההתבגרות נקשרה גם לבעיות התנהגות פנימיות כמו חרדה ודיכאון, ולבעיות התנהגות חיצוניות כמו קשיי התנהגות ואופוזיציונליות. לכן, מיקוד טיפולי בשינוי ההתקשרויות של מתבגרים הגיוני בשל ההשפעה שיכולה להיות לזה על פסיכופתולוגיה.
טיפול בטבע מספק סביבה אידיאלית לבחינת שינויים בהתקשרות משום שהלקוחות חווים אובדנים, הפרדות ומפגשים חוזרים - כולם מעוררים צרכי התקשרות. מחקר שבחן 96 מתבגרים בגילאי 14-17 שהשתתפו בתוכנית טיפול בטבע בת 7 שבועות מצא תוצאות מורכבות ומעניינות לגבי שינויים ביחסי ההתקשרות.
הממצאים הראו שיפור ביחסי ההתקשרות במונחים של ירידה בכעס ועלייה בקשר הרגשי כלפי הורים. מתבגרים דיווחו על פחות כעס וניכור כלפי אמא ואבא עד סיום הטיפול. זהו ממצא חיובי שמעיד על כך שהתוכנית הצליחה לשפר את האיכות הרגשית של היחסים בין ההורים והמתבגרים.
עם זאת, התוצאות גם הראו שמתבגרים דיווחו על יחסי התקשרות בעייתיים יותר במונחים של אמון ותקשורת עם הורים עד סיום הטיפול. הם דיווחו על פחות ביטחון בזמינות והיענות של הוריהם, פחות אמפתיה לרגשות ההורים, פחות תחושת ביטחון שאמא או אבא מבינים את צרכיהם ורצונותיהם, ופחות תחושה שאמא או אבא רגישים ומגיבים למצבים הרגשיים שלהם ועוזרים עם דאגות.
כיצד ניתן להסביר ממצאים מעורבים אלו? מספר הסברים אפשריים. ראשון, ייתכן שההשפעה של התוכנית על יחסי ההתקשרות של המתבגרים הייתה מעורבת, כאשר חלק מהיסודות של אותם יחסים משתפרים ואלמנטים אחרים מחמירים. אולי יחסי התקשרות אלו פיתחו דינמיקות התקשרות לא מאובטחות עקב השמתם של המתבגרים בטיפול לא רצוני, מה שעלול לגרום לחוויה של דחייה מההורים. אולי המרחק הרגשי שנוצר על ידי 7 שבועות נפרדים השפיע על הקשר הרגשי של מתבגרים והורים.
אפשרות שנייה היא שיחסי ההתקשרות שנפגעו לשלילה נובעים מכל השמה מחוץ לבית. מחקרים מראים שמתבגרים בטיפול מחוץ לבית לעיתים קרובות מתמודדים עם יחסים מאתגרים יותר עם הורים. זה מצביע על כך שתוכניות אלו צריכות לכוון התערבויות לתמיכה באותם יסודות של יחסי התקשרות שמושפעים בצורה גרועה על ידי השמה מחוץ לבית. התערבויות ממוקדות עשויות לכלול מטלות טיפול משפחתי כתובות נוספות שנועדו לשפר תקשורת עם אמא, לבנות אמון עם אבא דרך שיתוף, או תרגילי טיפול משפחתי באתר עם זוגות מתבגר-הורה.
ייתכן שמדידות ההתקשרות היו תגובתיות לטיפול ושינויים בציוני ההתקשרות הצביעו על תפיסות שונו של מתבגרים של יחסים אך לא יחסים שהידרדרו. בעוד שמדידות ההתקשרות שבהן נעשה שימוש במחקר זה נראות כמדידות אפקטיביות של התקשרות, הן עשויות שלא להיות מדידות אפקטיביות של שינוי. יתר על כן, מתבגרים עשויים לדווח על תפיסות מחמירות של יחסים עם הורים עקב מודעות מוגברת לחלקים הבעייתיים של אותם יחסים.
אולי הטיפול רגש את המשתתפים למורכבויות הרגשיות באותם יחסים. ההתערבויות של התוכנית ביקשו בבירור להגביר את המודעות של מתבגרים והורים לרגשות זה של זה ולהכשירם לעבוד דרך סכסוך רגשי זה עם זה. נראה סביר שמתבגרים חוו רגישות גדולה יותר לאלמנטים הבעייתיים של יחסי הורים לאחר שעודדו אותם במשך 7 שבועות לחשוב על יחסים אלו.
השינויים החיוביים שנמצאו במחקר, דיווחי מתבגרים על יחסי התקשרות משופרים עם הורים במונחים של ירידה בכעס וירידה בניתוק רגשי, סביר שמייצגים את מה שהתוכנית עבדה עליו בהצלחה במהלך 7 השבועות שלה. התערבויות הטיפול המשפחתי של התוכנית נועדו לשפר תקשורת בין מתבגר והורה ולהקל על שיתוף רגשי. שיתוף ותקשורת כאלו עשויים לשפר את תפיסת המתבגרים את זמינות ההורים וקשב לחוויה הרגשית של מתבגרים, מרכיב קריטי של יחסי התקשרות.
שינויי התקשרות חיוביים חשובים לתוכניות שמטרתן ברובן לאחד מחדש את לקוחות המתבגרים שלהן עם משפחות. אם מתבגרים יגורו בבית עם הורים, הם יזדקקו ליחסי התקשרות חזקים. בהתחשב בכך שהתקשרות מאובטחת של מתבגרים קשורה לפחות הפרעות פנימיות וחיצוניות, תוכניות טיפול בטבע נבונות לכוון ליחסי התקשרות מתבגר-הורה כמוקד טיפולי.
ביחס ליחסי התקשרות עם בני גיל, המשתתפים דיווחו על שינויים מעורבים באופן דומה עד סיום הטיפול, כאשר ממצא אחד בכיוון של יחסי גיל בעייתיים יותר וממצא אחר בכיוון של יחסי גיל משופרים. ממצאים כאלו עשויים להצביע על המורכבות של יחסי גיל במהלך המהפך הזה בחיי מתבגרים. בדרך כלל, בקבלה, מתבגרים מדווחים על כעס ומצוקה מעזיבת יחסי גיל בבית. במהלך הטיפול, מתבגרים לעיתים קרובות מעריכים מחדש יחסים אלו, מעריכים חלקם כבעייתיים לבריאותם הרגשית או לפיכחון עתידי.
מתבגרים אלו לעיתים קרובות הופכים קרובים לבני גילם בתוכנית ומחפשים מודלים לחיקוי מבני גיל שנמצאים רחוק יותר בתוכנית. ייתכן אפוא שהממצאים המעורבים האלה ממחישים שינויים כאלה בהערכות מחדש של מתבגרים של יחסי הגיל שלהם בבית ובתוכנית.
המחקר מצביע על חשיבות המשך טיפול משפחתי לאחר התערבות אינטנסיבית של טיפול בטבע. מחקרים אחרים מראים ששיפורים משמעותיים בתפקוד המשפחתי שנמצאו ב-2 חודשים לאחר התוכנית החלו לרדת במעקב של 12 חודשים. נתונים כאלו מצביעים על חשיבות טיפול משפחתי מתמשך בעקבות התערבות אינטנסיבית של טיפול בטבע.
מחקרים עתידיים צריכים לעקוב אחר מתבגרים מטיפול טרום ופוסט ל-3, 6 ו-12 חודשים מחוץ לטיפול כדי לעקוב אחר שינויים ארוכי טווח בהתקשרות. בהתחשב במורכבות של יחסי התקשרות ובעולם היחסי הפנימי של המתבגר, חלק משינויי ההתקשרות עשויים להיראות רק במחקר אורכי. מחקר אורכי עתידי צריך גם לשקול השוואה של יחסי ההתקשרות של מתבגרים שממשיכים בהשמה מחוץ לבית לעומת אלו שחוזרים הביתה לאחר 7 שבועות של טיפול.
בנוסף, מחקרים עתידיים צריכים לשקול את השימוש בצוות התוכנית כדמויות התקשרות למתבגרים וצריכים לבקש להעריך לא רק הורים ובני גיל בבית אלא יחסי תוכנית גם כן. עבור מתבגרים שמבלים חודשים או שנים בהשמות מחוץ לבית, צוות התוכנית עשוי לשרת תפקידי התקשרות חשובים.