הקשר בין חשיפה לטראומה לבין התנהגות תוקפנית הוא אחד האתגרים המורכבים ולעץים ,בוערים תרתי משמע, בפתחה של מערכת השיקום ובריאות הנפש הצבאית - אזרחית כיום.
אציג זאת כמנגנון הישרדותי שיצא מאיזון.
עבור הח'ברה שלנו, המשרתים בסביבה המעודדת תוקפנות ככלי הישרדותי, הדינמיקה הזו מועצמת, מקצינה.
מזמין לקרא ולהבין כי החידוש המשמעותי במחקרה של נועה חבה (2022) המלמד שלאו דווקא מספר האירועים הטראומטיים הוא המנבא את התפרצות הזעם, אלא החוויה הסובייקטיבית של פחד וחוסר אונים במהלך האירוע.
על פי תפיסתם של ג'ודית הרמן ונגה צור, טראומה היא זעזוע עמוק למערך הנפשי והגופני המערער את תחושת השליטה והמשמעות. התזה המרכזית המנחה אותנו היא שתוקפנות אינה "רוע", אלא תוצר של כשל בעיבוד הרגשי והסומטי.
כאשר הנפש והגוף אינם מצליחים לעבד את אימי העבר, הזעם הופך לשפה היחידה שדרכה ניתן לבטא כאב שאין לו מילים.כדי להבין מדוע המערכת בוחרת דווקא בשפה זו, עלינו להגדיר תחילה את המפה המושגית של עולם התוקפנות.
כדי לייצר התערבות שיקומית יעילה, עלינו להבחין בין סוגים שונים של תוקפנות (על פי Baron & Richardson):
האימפולסיביות הזו היא ליקוי במנגנוני הבקרה בעקבות עוררות-יתר מתמשכת.
מעבר לכך, המחקר מדגיש כי אצל פצועי/ות טראומה קיים לעיתים דימוי עצמי לא יציב, הגורם להם לפרש כל משוב מהסביבה כאיום ישיר על קיומם, מה שמצית תגובת כעס מיידית כהגנה.
כדי להבין מדוע התוקפנות מתפרצת בעוצמה כזו, עלינו לצלול אל מה שקורה לאדם בפנים – ברובד שבו המילים נגמרות והגוף מתחיל לדבר.
המושג המרכזי המתווך בין הטראומה לתוקפנות הוא האלקסיתימיה (ביוונית: "אין מילים לרגש").
סיפנוס (Sifneos) הגדיר זאת כקושי לזהות ולהבחין בין רגשות לבין תחושות גופניות. בקרב וטרנים, תהליך זה מלווה ב"כניעה" טראומטית: ואן דר קולק מסביר כי במצבי אימה, המוח "משבית" את האזוריים האחראים על רישום רגשות כדי לשרוד את ההצפה.
הנרי קריסטל מכנה זאת "רגרסיה רגשית": הלוחם אינו סתם "כועס"; הוא נסוג למצב טרום-מילולי שבו הרגשות אינם אותות מעבדים, אלא אנרגיה גולמית שחייבת להיפרק.
אפשר לומר - כשלוחם לא יכול לתקשר פחד או בושה במילים, הגוף "מדבר" דרך פעולה תוקפנית.
הוא אינו תוקף כי הוא רוצה להכאיב, אלא כי זו הדרך היחידה שלו להפחית מתח פנימי בלתי נסבל.
כאשר המוח מאבד את המילים, הנטל עובר במלואו למערכת העצבים – מערכת שמעולם לא שוכחת.
ברמה הפיזיולוגית, ציר ה-HPA (היפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל) אמור לשמור על איזון (הומיאוסטזיס).
בפוסט-טראומה, המנגנון הזה "שבור": הפרשת הקורטיזול הופכת למקור של עוררות-יתר (Hyper-arousal) כרונית.במצב זה, המודעות הגופנית (Interoception) משתבשת.
אותות גופניים רגילים הופכים לתזכורות טראומה (Trauma Reminders). דופק מהיר אינו נתפס כתוצאה של שתיית קפה, אלא כסימן לכך שהאירוע הטראומטי קורה שוב, כאן ועכשיו.השוואת פרשנות אותות ופעולה: מצב מאוזן מול פוסט-טראומטי
| אות גופני | פרשנות במצב מאוזן | פרשנות בפוסט-טראומה | פעולה ננקטת (Behavior) |
| דופק מהיר | התרגשות או מאמץ | סכנה קיומית מיידית | תקיפה או התבצרות |
| מתח בשרירים | עייפות או צורך במתיחה | "אני תחת מתקפה" | דריכות קרבית / מכה |
| נשימה שטחית | חוסר תשומת לב | תחושת מחנק ואובדן שליטה | התפרצות מילולית/פיזית |
הבנת המנגנון הזה חיונית עבור מי שנמצא בקו החזית הביתי – המשפחה. הצעדים הראשונים שלנו יכללו גם למידה בנושאים אלו "פסיכו-חינוכי".
בני משפחה חווים לעיתים את מה שנקרא "שחיקה רגשית" או "טראומטיזציה משנית". יש על כך שלל ויכוחים, למי שייכת הטראומה אבל בואו נזרום רגע עם הביטוי.
הצעד הראשון לשיפור המצב יהיה שינוי השפה: מ"הוא הפך לאדם אלים" ל"הוא חווה הצפה סומטית".
התוקפנות היא מגן – שריון "פיזי" עבור אדם שמרגיש חשוף ופגיע תמידית.
"מפת הדרכים" לזיהוי התפרצות קרבה: עקב האלקסיתימיה, הפצוע שלנו לעיתים לא ידע שהוא כועס עד שיצעק.
אפשר לנסות ולזהות את סימני הגוף לפניו:
זיהוי הסימנים הוא חצי הדרך; לתווך את זה זה החצי השני וכמובן להטמיע שמדובר באירוע שאפשר ללמוד, להגיב אליו וכל זאת - מבלי להחמיר את האיום.
במצבי קצה, המוח הלוגי של יקירכם מושבת / מעומעם. מבעס, אבל אולי עוזר להבין זאת ברמה הכי בסיסית, בהמשך זה ישתפר..
הנה כיצד לפעול בגישה סומטית:עשה:
מה לא כדאי לעשות...
כן.
סקירת הממצאים של מטקאלף ואחרים (Metcalf et al., 2023) מעלה תובנה קריטית: טיפולי פוסט-טראומה סטנדרטיים (כמו PE או CPT) וכן גישות "גוף-נפש" טהורות כמו יוגה ומדיטציה, נמצאו לעיתים קרובות כ לא יעילים בטיפול ספציפי בתסמיני תוקפנות וזעם.
הזעם נותר לעיתים קרובות כתסמין שיורי כואב גם כשהתסמינים האחרים משתפרים.
מדוע הגישות הקלאסיות נכשלות בהקשר זה?
המלצות מעשיות :
התקווה נמצאת בטיפולים מרובי-מרכיבים ובפרוטוקולים של CBT ממוקד-כעס שהינו trauma-informed (כמו אלו של צ'מטוב או קאש). טיפולים אלו משלבים עבודה קוגניטיבית עם מודעות סומטית עמוקה, ובונים מחדש את יכולת הוויסות של הלוחם.
שימוש בפרוטוקולים מבוססי-טראומה הממוקדים ישירות בניהול כעס ובשינוי הטיית העוינות הקוגניטיבית.
המסר שלי אליכם הוא של חמלה: התוקפנות היא אולי המגננה האחרונה של נפש פצועה. זה מה שרואים על פני השטח וניתן לצלול גם לעומק ולשפר את החיים.
הבנת שלך את האירוע, הבנה את הגוף היא מפתח למציאות בטוחה, שבה אין עוד צורך לתקוף כדי לשרוד.
