לציון יום פטירתו של ד״ר אדי דה־וינד, 27 בספטמבר 1987
תקציר אדי דה־וינד היה רופא, פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי וניצול אושוויץ, מחלוצי החשיבה על טראומה כרונית, תסמונת מחנה הריכוז, עימות מתמשך עם המוות ושיקום נפשי לאחר רדיפה. מאמר זה מציג את תפיסתו השיקומית ואת הרלוונטיות שלה לברית טיפולית, לטיפול בטראומה מורכבת, לטיפול זוגי ומשפחתי, לעיבוד חוויות שירות, לשיקום פוסט־טראומטי ולפעילות טיפולית בים, בטבע, בתנועה ובקהילה.אדי דה־וינד היה מן הראשונים שהבינו כי טראומה אינה רק זיכרון קשה, התקף חרדה או סיוט. היא עלולה להיות שינוי עמוק בקשר של האדם אל הזמן, הגוף, האחרים, העתיד והחיים עצמם. כרופא יהודי־הולנדי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, וכמי ששרד את אושוויץ, הוא כתב מתוך עמדה נדירה: אדם שחווה את קצה האלימות האנושית, ולאחר מכן הקדיש את חייו להבנת השלכותיה הנפשיות ולליווי ניצולים.המורשת שלו חשובה במיוחד כיום, כאשר רבים מתמודדים עם תגובות לאחר לחימה, שירות מילואים, אובדן, פציעה, שבי, פגיעה במשפחה, חרדה מתמשכת או טראומה מצטברת. היא חשובה גם משום שהיא מציעה הסתייגות ברורה מהבטחות מהירות על “שחרור טראומה”, “חזרה לשגרה” או “חוסן” כדרישה. אצל דה־וינד, השיקום אינו מחיקת העבר. הוא בנייה זהירה של יכולת לחיות בהווה, להיות בקשר, לשאת זיכרון, ולדמיין שוב עתיד.ב״ים יבשה״, הפועלת בטיפול רגשי פרטני, זוגי ומשפחתי, בעבודה ממוקדת טראומה, בהנחיית צוותים ובהתערבויות דרך שיח, תנועה, טבע ופעילות ימית, אפשר למצוא שפה טיפולית קרובה ברוחה לשאלה שהציב דה־וינד: כיצד יוצרים תנאים שבהם אדם אינו נדרש להישאר לבדו עם מה שעבר עליו? באתר מוצעים טיפולים פרטניים, זוגיים ומשפחתיים, לצד מרחב שיקומי באשקלון לפצועי צה״ל, מילואימניקים ואנשי “חרבות ברזל”, ועבודה דרך חוויה ופעילות ימית.
אני קופץ איתם פה לשחרור מחנה אוושיץ - אדי נשאר לכתוב באופן מיידי ממש את עדותו, בהיגיון בריא - 'הקיא' מתוכו דרך כתיבה ראשונית ומהירה עדויות מהזוועות שחווה. זאת תוך שהוא נשאר זמן־מה במחנה, מסייע לניצולים כרופא וכתב עדות - שהתפרסמה בהולנדית כ־Eindstation Auschwitz — “תחנה אחרונה אושוויץ”.
אליעזר לא הציג את הישרדותו כהישג אישי. להפך, הוא התנגד לתפיסה שהניצולים היו “חזקים יותר” מאחרים. בהרצאה מאוחרת יותר כתב בחריפות:
“Das Überleben einer Handvoll Leute in Auschwitz sei besonderen persönlichen Qualitäten zu verdanken. Das ist Größenwahn, es war purer Zufall.”
“הטענה שהישרדותם של קומץ אנשים באושוויץ נבעה מתכונות אישיות מיוחדות — היא מגלומניה; זו הייתה מקריות טהורה.”[2]
אדי מתנגד לשפה שמחלקת אנשים ל”חזקים” ול”חלשים”, או שמצפה ממי שנפגע להוכיח חוסן.
הישרדות תלויה לעיתים בכישורים, בקשרים וביכולת הסתגלות, אבל גם בתנאים, במקריות, בעיתוי ובמה שלא היה בשליטת האדם.
במאמרו החשוב “The Confrontation with Death” משנת 1968, דה־וינד הציע להבין את טראומת המחנות לא רק לפי אופי הזוועה, אלא גם לפי משכה:
“we must take into account not only the nature of the stress inflicted on the victims but also the duration of the trauma they had to endure.”
“עלינו להביא בחשבון לא רק את טבע הלחץ שהוטל על הקורבנות, אלא גם את משך הטראומה שנאלצו לשאת.”[pdf]
זוהי תובנה מרכזית לטיפול בטראומה מורכבת.
יש הבדל בין אירוע חד־פעמי, חמור ככל שיהיה, לבין חיים במשך שבועות, חודשים או שנים תחת איום, חוסר ודאות, מחסור, השפלה, אובדן או דריכות. דה־וינד מתאר את מי שחיו במחנות כמי שחיו ב־“constant confrontation with death” — “עימות מתמיד עם המוות”.[pdf]גם כיום, יש מי שמתמודדים לא רק עם זיכרון של רגע אחד, אלא עם רצף: שירות מבצעי ארוך, אובדן חברים, לילות בלי שינה, פחד מתמשך, מתח משפחתי, מעבר חד מאזור לחימה לחיים אזרחיים, או תחושת אשמה על מה שנעשה ומה שלא נעשה. במצבים כאלה, השאלה הטיפולית אינה רק “מה קרה?”, אלא גם “כמה זמן זה נמשך?”, “מה נאלצת לעשות כדי להחזיק מעמד?”, ו”מה נשאר איתך עכשיו?”.
"במדיניות השיקום של המדינה" פעמים רבות מוגדרות 12 פגישות אישיות או סדנה בטבע בת 12 מפגשים. האם ניתן לראות את חוסר ההבנה ?
אחת התרומות החזקות של דה־וינד היא תיאור הפגיעה בתחושת הזמן. הוא כתב על חיי המחנה:
“Only the here-and-now exists: yesterday and tomorrow are equal, and both are without reality.”
“רק הכאן־ועכשיו קיים: אתמול ומחר שווים, ושניהם נטולי ממשות.”[pdf]
ובהמשך:
“In his reality no ‘tomorrow’ exists.”
“במציאות שלו אין ‘מחר’.”[pdf]
זהו תיאור חד של מצב הישרדותי. כאשר העתיד אינו בטוח, הנפש עלולה להצטמצם אל הרגע הבא: הארוחה הבאה, המשימה הבאה, הלילה הבא, הסכנה הבאה. זה עשוי להגן על האדם בזמן חירום — אך לאחר מכן להקשות על תכנון, זוגיות, הורות, עבודה, לימודים, חיסכון, מנוחה או אמון בכך שמשהו טוב יכול להימשך.דה־וינד אף תיאר כיצד אצל חלק מן הניצולים העתיד והמוות נקשרים זה לזה:
“he was—or still is—inclined automatically to associate ‘future’ and ‘death’.”
“הוא נטה, או עדיין נוטה, לקשר באופן אוטומטי בין ‘עתיד’ ובין ‘מוות’.”[pdf]
מכאן עולה תפיסה שיקומית עמוקה: טיפול הוא אולי בעיקר יצירה הדרגתית של “מחר” — מחר שאפשר להרגיש בו, לתכנן בו, ולהשקיע בו. לא עבודה על סימפטומים ..
כאן אנחנו מגיעים לנושא הכי חשוב מבחינתנו:
הברית הטיפולית היא הקשר שבין מטופל או מטופלת לבין מטפל או מטפלת: תחושת ביטחון, אמון, בחירה, גבולות ברורים, קצב מותאם ומרחב שבו אפשר להיות עם מה שקשה. אצל דה־וינד, היא אינה תוספת נחמדה לטיפול; היא תנאי בסיסי לעבודה עם טראומה.הוא הזהיר מפני פירוק מהיר של מנגנוני הגנה:
“The therapist who deprives the ex-prisoner of his defence mechanism leaves him alone with his weakened ego and subject to severe, free-floating anxiety.”
“המטפל השולל מן האסיר־לשעבר את מנגנון ההגנה שלו משאיר אותו לבדו עם האגו המוחלש שלו, נתון לחרדה קשה וחסרת מוקד.”
מנגנוני הגנה יכולים להיות הימנעות, שתיקה, ריצוי, ניתוק, ציניות, הומור שחור, צורך בשליטה, הסתגרות, קושי להרגיש או קושי לספר סיפור רציף.
אין בעיה. לא להתרגש.
דה־וינד מציע לראות בהם קודם כול פתרונות שהנפש בנתה כדי לשרוד. לכן אין למהר “לשבור התנגדות”, לשכנע אדם לחשוף הכול או להפוך את הטיפול למבחן של אומץ.במקום זאת הוא כתב שהמטפל עשוי להידרש להציע את עצמו כ־“auxiliary ego”:
“the therapist … often has to offer himself as an auxiliary ego.”
“המטפל … נדרש לעיתים להציע את עצמו כאני־מסייע.”
בשביל זה אנחנו פה.
במילים עכשוויות, מדובר בנוכחות טיפולית שעוזרת לאדם להתארגן כשקשה להתארגן לבד: להבחין בין אז לעכשיו, לזהות הצפה, לשוב לנשימה, לגוף ולחדר, להחזיק זיכרון במנות שאפשר לשאת, ולבנות שפה לרגש בלי להיבלע בו.
זהו לב הברית הטיפולית המוצעת ב״ים יבשה״: לא כפייה של חשיפה, לא הבטחה למחוק את העבר, ולא דרישה להיות “בסדר”. במקום אלה — קשר עקבי, סקרני ומכבד; תשומת לב לגוף ולסיפור; טיפול פרטני, זוגי או משפחתי לפי הצורך; ואפשרות לשלב מרחב, תנועה, טבע וים כאשר אלה מתאימים לאדם.
דה־וינד תיאר תהליך טיפולי שבו אפשר היה להתקרב אל זיכרונות המחנה רק לאחר חיזוק:
“Only after the patient’s ego had been strengthened in this way, could the experiences of the camp be recollected.”
“רק לאחר שאגו המטופל התחזק בדרך זו, ניתן היה להיזכר בחוויות המחנה.”
זהו עיקרון בעל משמעות רבה גם לטיפול עכשווי בפוסט־טראומה ובטראומה מורכבת.
לא כל אדם זקוק "קודם כול לספר את הכול".
לעיתים העבודה הראשונית היא שינה, ויסות, יצירת סדר יום, הפחתת בדידות, התמודדות עם כעס, חיזוק זוגיות, קשר עם ילדים, בדיקת מציאות, עזרה מול מוסדות או יצירת מרחב שבו אפשר פשוט לא להיות לבד.
כן, זה יכול לקחת חודשים ארוכים, אולי שנים. קודם מחזקים ובונים.
לעיתים, דווקא חזרה לחלקים של החיים שהיו לפני הטראומה — מוזיקה, ים, תנועה, מקצוע, חברויות, הורות, יצירה, מקום מוכר או תחביב — אינה בריחה מן הטראומה. היא דרך להחזיר חלקי עצמי שנקטעו. דה־וינד ניסח זאת כך:
“the patient’s own self as it must have been before imprisonment, before what has been called ‘the break in the life-line’.”
“העצמי של המטופל כפי שבוודאי היה לפני המאסר, לפני מה שכונה ‘השבר בקו החיים’.”
ככל הנראה לא נחזיר אותך למי שהיית...
אין דרך, ואולי גם אין צורך, למחוק את השבר. אבל אפשר לבנות רציפות חדשה: להכיר במה שנשבר, לחבר מחדש חלקי חיים, ולגלות מה עדיין נשאר שלך, לחבר דברים ששכחת שיש לך ולהשתמש בכוחות שהביאוך עד הלום, גם אם זה כלל החזקה של עצב וסבל.
בספרות יד עדות שדה וינד עצמו אהב להפליג בצעירותו וגם ניגן סקסופון בלהקת ג'אז, זאת לפני השואה הזוועתית והמתמשכת. ברשת יש צילום לכאורה שלו צעיר ומאושר מחזיק בהגה הסירה ובמפרשיה באזור האג בהולנד. אלו בהחלט סיבות לחבב אותו כאן ב"ים יבשה", בחיבור בין הטבע לקליניקה.
האם הים הוא טיפול בפני עצמו ? האם פעילות ימית היא תחליף לטיפול זוגי ?או אולי מענה בעת משבר ?
מה שבטוח זה שעבור חלק מהאנשים, פעילות בטבע, בתנועה, ביצירה, במוזיקה, במים, נשימה מול מרחב פתוח, קבוצה קטנה, למידת מיומנות ותחושת השפעה על כיוון ותנועה עשויים להיות חלק ממסע שיקומי .
“a re-cathexis of those fragments of the surrounding world that could be useful for survival.”
“השקעה נפשית מחודשת באותם שברים של העולם הסובב שיכלו להיות שימושיים להישרדות.
לפעמים “שברי עולם” כאלה הם אדם קרוב, קבוצה, קצב נשימה, שגרה, יצירה, עבודה, או חוויית גוף בטוחה. ולפעמים הם גם ים, סירה, גל, לוח, חוף או צוות. אין בכך פתרון אוניברסלי, אך יכולה להיות בכך התחלה של קשר מחודש עם הגוף, עם אחרים ועם החיים.
מצאו לכם את מה שמחזק אותכם .
דה־וינד הבין שטראומה אינה נשארת רק בתוך האדם שנפגע. היא יכולה להופיע ביחסים, בהורות, בזוגיות, בשתיקות משפחתיות, בכעס, בבושה ובפחד של ילדים לשאול. הוא כתב:
“the therapist may be doing important preventive work in the interest of those to whom the future belongs.”
“המטפל עשוי לעשות עבודה מניעתית חשובה למען אלה שהעתיד שייך להם.”
זהו ניסוח עדין אך מרחיק לכת, לזמנו.
טיפול בטראומה יכול להיות גם עבודה למען זוגיות שאינה נשלטת רק בידי פחד, הורות שיש בה יותר מקום לרגש ולגבול, משפחה שבה אפשר לדבר, וקהילה שמסוגלת להקשיב בלי למהר לשפוט.
בציון פטירתו של אדי דה־וינד, אפשר לזכור את תרומתו לא רק כניצול שכתב על אושוויץ, אלא כאיש מקצוע שהזהיר מפני הכחשה, מפני רומנטיזציה של חוסן ומפני טיפול שממהר מדי לפרק את מה שהחזיק אדם בחיים. מורשתו מציעה דרך אחרת: להכיר במציאות, לכבד הגנות, לבנות ברית טיפולית, לחזק לפני שמעבדים, ולסייע לאדם למצוא שוב קשר עם העולם ועם העתיד.
מקורות:
De Wind, E. (1968). The Confrontation with Death. International Journal of Psycho-Analysis, 49, 302–305.[pdf]
De Wind, E. (1986). Hamburg und die Juden. Psyche, 40(10), 905–908.[2]
מידע על השירותים והפעילויות של ים יבשה.[yamyabasha]
