“הגוף המספר” פירושו שחלקים מרכזיים מן הטראומה אינם נשמרים רק כסיפור מילולי, אלא גם כתחושות, דפוסי נשימה, מתח שרירי, קיפאון, תנועות קטועות ותגובות אוטומטיות של הגוף.
אצל ניצולי שואה – ובמיוחד אצל מי שחוו את המלחמה בינקות או בילדות מוקדמת – חוויות רבות נותרות “ללא מילים”, אך ממשיכות לחיות בגוף ולהופיע דרך רעד, חנק, הימנעות ממגע, דריכות, או חזרתיות תנועתית.מחקר איכותני על “הגוף כמספר” בחיי ניצולי שואה הראה שסיפורי החיים מסופרים גם במילים וגם בתנועה, ושבזמן הסיפור מופיעים אשכולות גופניים ברורים כמו עוררות, חנק, פסיביות, פעילות, קיפאון וביטחון‑עצמי.
במובן הזה, הגוף אינו רק “נושא סימפטומים”, אלא מקור ידע: הוא מספר היכן הייתה אימה, היכן נבנה שריון, והיכן נשמרו גם כוחות הישרדות וחוסן.ב“ים ויבשה” אנו רואים בגוף של ניצולים ושל בני משפחותיהם שותף מלא למסע השיקום: הגוף לא רק “מגיב”, אלא גם מוביל – במים, בתנועה, בנשימה ובמפגש בטוח.
טראומה מהשואה נשמרת בגוף דרך מערכות הסטרס, דפוסי הוויסות של מערכת העצבים, וזיכרון גופני‑מרומז שאינו תלוי תמיד בזיכרון מילולי רציף.
מחקרים קליניים על ניצולים מצביעים על שכיחות גבוהה של תסמיני PTSD, היפר‑ערנות, זיכרונות חודרניים, קשיי שינה, תגובות גופניות עזות למצבי איום, וסומטיזציה בגיל מבוגר.במקרה קליני עדכני של ניצול שואה בן 82 מתואר גוף כמעט קפוא: נשימה שטוחה וכמעט בלתי נראית, שרירים משוריינים, קושי לגעת ולהתמסר, וסיוטים חוזרים שבהם הגוף “חוזר” אל הזוועות גם בלי מילים ברורות.
מושג motor imprint – הטבעה תנועתית‑גופנית של הטראומה – כדי להסביר כיצד אירועי עבר מעוררים שוב ושוב אזורים מוחיים הקשורים לתנועה, גם כאשר האדם אינו יודע לספר בדיוק מה קרה.במסגרת השיקום, עבודה עם נשימה, תנוחה, תנועה קטנה או מגע עצמי בטוח יכולה לפעמים לפתוח דלת למקום שבו המילים עדיין לא מצליחות להגיע – אך הגוף כבר יודע לספר.
העברה בין‑דורית התרחשה בכמה ערוצים במקביל:
המשמעות אינה “גזירת גורל גנטית”, אלא פגיעוּת אפשרית לצד פוטנציאל חוסן.
גם מחקרי אפיגנטיקה מדגישים שהמנגנונים מורכבים, הפיכים בחלקם ותלויים לאורך החיים בסביבה, בקשרים ובטיפול – מה שמחזק את חשיבותן של התערבויות גוף‑נפש ותמיכה קהילתית בדור השני והשלישי.ב“ים ויבשה” פוגשים לא פעם בני דור שני ושלישי שמספרים כי “לא הייתי שם, אבל הגוף שלי מתנהג כאילו הייתי”: חרדה, קיפאון, תגובתיות יתר – ואנחנו עובדים יחד כדי לתת לגוף חוויה חדשה של ביטחון, תנועה ובחירה.
מחקרים על זיכרון גופני‑תנועתי אצל ניצולי שואה מראים שהגוף מגיב בזמן נרטיב החיים בתנועות ובמצבים גופניים שונים, בהתאם לתוכן ולמטען הרגשי של הסיפור.
במחקר “The body as narrator” זוהו שישה אשכולות תנועתיים – פעילות, פסיביות, עוררות, הרגעה‑עצמית, קיפאון/אבנון וחנק – שהופיעו בהלימה לנקודות שונות בסיפור השואה.המשמעות הטיפולית היא כפולה:
כך, ההתבוננות בתנועה בזמן סיפור הופכת לכלי אבחוני וטיפולי: המטפל/ת לומד/ת “לקרוא” את הגוף ולכוון עצירות, נשימה, תנועה או שינוי תנוחה במדויק לרגעים הרגישים.ב“ים ויבשה” אנו משתמשים באותם עקרונות גם על החוף וגם במים: מקשיבים לסיפור – אבל גם לשינויי נשימה, יציבה ותנועה מול הגלים, כדי לזהות היכן הגוף מבקש יותר תמיכה, מרחב או חופש.
הספרות המקצועית מתארת כמה כיוונים עיקריים של התערבות דרך הגוף:
ב“ים ויבשה”, התערבויות אלו מתורגמות לשטח: על הסיפון, בחדר הטיפול ובמים – דרך תרגילי נשימה, תנועה עם הגלים, טקסי פרידה קטנים, וכן מפגשים קבוצתיים שבהם הגוף, הטבע והסיפור נפגשים יחד.
בעשורים הראשונים לאחר המלחמה עיקר הפוקוס היה על עדות וסיפור: לכתוב, להעיד, לתעד, ללמד.
רק בהמשך התברר יותר ויותר שחלק מהחוויה הטראומטית נשמר דווקא מחוץ למילים, בגוף, במערכות הסטרס ובדפוסי הקשר.כיום יש הכרה רחבה יותר בכך שבזקנה הגוף עצמו “פותח מחדש” את סיפור החיים: חולשה, תלות מחודשת, בדיקות פולשניות, אשפוזים או מגע טיפולי יכולים לעורר זיכרונות גופניים עתיקים.
טיפול רגיש לגוף רואה ברגעים האלה הזדמנות – לא רק סכנה – להחזיק יחד את הפחד, לחזק ויסות, ולפעמים לאפשר סיפור נוסף, שקט יותר, של אותו אירוע.שיטות סומטיות עדכניות ומסגרות משולבות (כמו תרפיה בתנועה + פסיכותרפיה + שיקום גופני) הופכות יותר ויותר מקובלות בעבודה עם ניצולים, ו“ים ויבשה” משתלב במגמה הזו דרך המרחב הימי והטבעי כשותף פעיל בתהליך.
חיילים בני דור שני לניצולי שואה שנחשפו ללחימה נמצאו במחקרים ישראליים כקבוצה שנוטה לדווח על יותר סימפטומים פוסט‑טראומטיים, ולפעמים על קושי רב יותר להתאושש, בהשוואה לחיילים שאינם בני ניצולים.
הדבר משקף פגיעוּת בין‑דורית: חייל שנכנס לקרב כשהוא נושא בגופו גם את הסיפור המשפחתי של רדיפה, אובדן ואשמת ניצול, עשוי לחוות את הפציעה הנפשית – ובעיקר את הפציעה המוסרית – בעוצמה מיוחדת.אצל חלק מחיילי הדור השני והשלישי, הפציעה היא שילוב של טראומה אירועית (מהמלחמה עצמה) ושל שבר עמוק בזהות ובערכים על רקע ציפיות משפחתיות והיסטוריה של “חובה להיות חזק”.
הגוף מגיב לפעמים כאילו הוא נושא שתי מלחמות בו‑זמנית: זו של ההורים והסבים, וזו של ההווה.רבים מניצולי השואה מתייחסים לחיילים פוסט‑טראומטיים ממלחמות ישראל מתוך הזדהות עמוקה, כאב וגאווה.
בעשורים האחרונים נשמע קולם גם כקריאה מוסרית: לדאוג ללוחמים וללוחמות שחזרו מן הקרב לא פחות ממה שהיה ראוי לדאוג לניצולים אחרי המלחמה – ולשבור את הדפוס של שתיקה והכחשה סביב טראומה.ב“ים ויבשה” נפגשות שתי השכבות הללו: טראומת השואה המשפחתית ופציעות צבאיות עכשוויות.
העבודה הגופנית‑ימית מאפשרת לחיילים בני דור שני ושלישי להכיר גם בסיפור של ההורים והסבים, וגם בסיפור הייחודי של גופם שלהם – ולטוות ביניהם חיבור חדש, פחות שיפוטי ויותר מרפא.
